האם תצליח השופטת דבורה ברלינר להשתלט על ניהול ביהמ"ש המסחרי המרכזי?

כל נשיא של בית משפט בישראל, ולא חשוב באיזו ערכאה, יודע מה הבעיה מספר אחת בניהול הערכאה השיפוטית שעליה הוא מופקד: הקלדניות. תמיד יש חוסר בהן, השופטים מעוניינים לעבוד רק עם הזריזות והיעילות, ומסרבים שהאחרות יכבידו על ימי דיונים באולמם. את המאבקים האמיתיים ששופטים מנהלים מאחורי הקלעים, הם מנהלים פעמים רבות בנושא חלוקת הקלדניות.

דבורה ברלינר, נשיאתו החדשה של בית המשפט המחוזי הגדול בישראל, מכירה את הבעיה הזו מקרוב, ולא רק אותה. כמי ששירתה כמנהלת המחלקה הפלילית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב תחת הנשיא הקודם, השופט אורי גורן, שפרש לגמלאות לפני חודשים אחדים, היא היתה ערה היטב למצוקות שמהן סובל בית המשפט, ואף נתנה להן ביטוי במסה היתולית - מפגן נדיר של חוש הומור אצל ברלינר - שחיברה והקריאה במסיבה לרגל פרישתו: "הבניין ברחוב ויצמן נראה עייף, מוזנח, לא מטופח", כתבה, "אך הוא לעולם לא נח. תמיד יש בו קהל, וכל סנטימטר גועש. תמיד חסר בו משהו: עטים, קלדניות, דפים, ותמיד יאמרו לך תעלה עוד קומה או שתיים ותבקש".

בשבוע שעבר החל עידן חדש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, עם מינויה של ברלינר לנשיאתו החדשה, לאחר פרישתו של גורן. היה משהו צפוי ומפתיע כאחד במינוי של ברלינר. צפוי, מאחר שגם במסדרונות הפנימיים של השופטים בבית המשפט מסכימים שלברלינר לא היו מתחרים של ממש על התפקיד. במידה מסוימת, הוא אף ניתן לה בסוג של ברירת מחדל, מאחר שבמועמדותם של כל יתר המתמודדים האחרים על התפקיד היתה בעייתיות מסוג כלשהו. מפתיע, מאחר שברלינר נחשבה מתמודדת משמעותית על כיסא קבוע בבית המשפט העליון. מינויה למחוזי סותם את הגולל, ככל הנראה, על הכוונה הזו.

ברלינר לא עוררה התלהבות, אבל נותרה למעשה המועמדת המשמעותית היחידה, שמינויה לא יעורר זעזועים בין שופטי בית המשפט, שידע גם כך זעזועים לא מעטים בתקופה האחרונה, עם פרישתו הקולנית של השופט שלי טימן, שלוותה בהטחת ביקורת על המערכת כולה, ופרישות נוספות, ובהן אלה של סביונה רוטלוי וברכה אופיר-תום. בחודשים הקרובים אמורה לפרוש גם השופטת ציפורה ברון, ובכך יגיע מספר התקנים הפנויים במחוזי ל-5. משימתה הקרובה של הנשיאה החדשה תהיה איפוא למלא את המושבים הפנויים הללו בהקדם האפשרי.

זה יהיה מבחן מנהיגות ראשון של ברלינר, לא רק כלפי השופטים שבאחריותה (קשה להשתמש במונח "הכפופים לה", כי השופטים אוהבים לומר שהם אינם כפופים לאיש, אלא רק לעצמם ולחוק), אלא גם כלפי ראשי המערכת, כולל שופטי העליון החברים בוועדה לבחירת שופטים. בבתי המשפט המחוזיים נהוג שנשיא הערכאה מעורב באופן פעיל בהמלצה על השופטים המועמדים להתמנות לבית המשפט שלו, בין אם מדובר בקידום מבית משפט השלום, או במינוי חיצוני, משורות הפרקליטות או מהשוק הפרטי. גורן נהג להיאבק למען המועמדים שלו, ונהג לומר שהוא עושה כן כדי "שלא ישתחלו תולעים לתפוח הרענן".

לברלינר יש היכרות אישית עם הנשיאה ביניש, אף שבמהלך השנה שבה כיהנה במינוי בפועל בבית המשפט העליון, היא לא היתה מחביביה של הנשיאה (שבילתה שעות ארוכות דווקא בלשכתו של עוזי פוגלמן). היא תצטרך לגייס את כל משאבי המנהיגות שלה כדי לאתר את המועמדים הראויים לשיטתה, ולוודא שמינוים יאושר בוועדה. זו משימה לוחצת, הן בשל הסחבת שהמחסור בשופטים יוצר, והן בשל פגעי המצב הכלכלי הקשה: תקנים פנויים היום עשויים להימחק מחר. על תוספת תקנים, שעליה הרבה לדבר שר המשפטים הקודם דניאל פרידמן, איש איננו מעז לדבר בקול רם כיום.

לדעת עו"ד המרבה להופיע במחוזי, כהונתה בעליון תסייע לה בביסוס מעמדה כנשיאה במחוזי. "העובדה שברלינר הספיקה לנשום אוויר פסגות בבית המשפט העליון", הוא אומר, "עשויה לבסס את המנהיגות המשפטית שלה, כי כשהיית שם, וראית איך מתקבלות החלטות, ואיך מטפלים בערעורים על שופטים מחוזיים, זה נותן לה יתרון מובהק. היא מכירה את הלך המחשבה בעליון, מה מצפים משופטים בערכאות נמוכות, והיא תדע להטמיע את הכללים אצל השופטים. העובדה שהיא כשירה לשמש שופטת בעליון, תוסיף לה נקודות גם בקרב השופטים וגם בקרב המתדיינים. מאחר שהיא שופטת ותיקה ומקובלת על השופטים, ולא הוצנחה פתאום לתפקיד הנשיאה, יהיה לה קל להעביר החלטות שהשופטים יתיישרו לפיהן".

המחסור העיקרי במחוזי הוא דווקא במחלקה שברלינר היתה אמונה עליה, המחלקה הפלילית. פרישתם של רוטלוי וטימן הביאה לפירוק הרכבים ששמעו תיקים פליליים, ושופטים אחרים מנוטרלים עקב טיפולם ב"מגה תיקים" - תיקים פליליים כבדים, העוסקים בעבירות כלכליות סבוכות או בארגוני פשיעה. לפני כחצי שנה שיגרה ברלינר מייל לכלל השופטים במחוזי, שאותה הכתירה בכותרת "מגבית". "עקב אילוצים של המחלקה הפלילית נותר הרכב הערעורים הפליליים ללא שופט שלישי שיוכל להשלים את המותב", כתבה, "כל מי שיכול 'לתרום' יום או ימים ולהצטרף אלינו, יתקבל בברכה. הקפה עלי". לצד זאת, יהיה עליה לקדם את הבעיה המבנית של הקמת "בית המשפט הכלכלי", שתפקידו יהיה לטפל ב"מגה תיקים" הללו, שהם אבן על צוואר מערכת המשפט.

אאוטסיידרית בעליון

ההתלבטות של ברלינר אם להתמודד על מקום בבית המשפט העליון או לקחת את המינוי לנשיאות המחוזי, שהיה מונח למעשה כבר בכיסה*, התבססה בין היתר על השנה שבה כיהנה במינוי זמני בעליון. היא מונתה בעקבות דיל שרקח ח"כ דאז שאול יהלום, שהיה חבר הוועדה לבחירת שופטים. ב-2004, כתנאי לתמיכתו במינויה של עדנה ארבל לעליון, סיכם יהלום עם נשיא העליון דאז אהרן ברק על מינוי של ברלינר כמינוי בפועל. יהלום דרש תחילה שברלינר תקודם מיד כמינוי של קבע לעליון, אך ברק סירב לחרוג מהנוהג שטבע, שלפיו שופטים מחוזיים חייבים לעבור תקופת מבחן בערכאה העליונה, לפני שמינוים הקבוע יישקל.

היא נחשבה מאז ומתמיד לשופטת יעילה, חרוצה, כזו שאיננה סוחבת אחריה שובל של תיקים בלתי גמורים. כך בשנותיה במחוזי, וכך גם בשנת המינוי בפועל בעליון. בקומת השופטים בהיכל השיש זוכרים בעיקר איך ברלינר, שאיננה מתגוררת בירושלים (אלא בגבעת שמואל) היתה מופיעה לעבודה יום-יום ב-7 בבוקר, סוחבת אחריה את מזוודת התיקים שלקחה הביתה בערב הקודם, מוכנה ומזומנה לשאת בנטל. היא נחשבה שופטת צנועה, שקטה, שעושה את המוטל עליה ולא הרבה יותר מזה - טכנוקרטית משפטית, ממש לא עילוי.

בתחום החברתי, נותרה ברלינר בעמדת האאוטסיידרית, לא התערבבה עם השופטים האחרים וגם לא עשתה מאמצים ניכרים לשם כך. מבחינה זו, הזכירה ברלינר שופט דתי אחר בבית המשפט העליון - אדמונד לוי, שלמרות שנותיו הארוכות בעליון היה ונותר עוף מוזר, מבודד מרצון מבחינה חברתית, נרתע ממפגשים או התכנסויות על כוס קפה עם עמיתיו, מעבר לשעות העבודה.

המפגשים הלא פורמליים עמה ואישיותה השקטה, בוודאי חידדו את ההתרשמות בעליון מהכישורים הלא פורמליים שברלינר מביאה עמה לתפקיד נשיאת בית המשפט המחוזי. בתפקיד זה, שהוא מינהלי בעיקרו, רוב הסמכויות הן בתחום הלא פורמלי, זה התלוי באישיותו וכישורי מנהיגותו של השופט. ביניש, ולהבדיל נשיאות בתי המשפט המחוזיים מוסיה ארד בירושלים, הילה גרסטל בפתח תקוה ובלהה גילאור בחיפה, מצוידות ביכולות מנהיגות מוכחות. ברלינר לא ממש. לא ברור, לפיכך, על מה מסתמכת הציפייה מברלינר לשנות את הדפוס הקיים במחוזי עוד מימיו של גורן, שבו שוררת הלכה למעשה אנרכיה בקרב השופטים, ושופט הישר בעיניו יעשה.

אף שהיא פליליסטית, תמיד היתה כזו, בבית המשפט העליון היא ישבה בתיקים מכל הסוגים. דווקא ההלכה המרכזית שיצאה תחת ידיה במהלך התקופה שייכת לתחום אחר לגמרי - דיני תאגידים. בערעור של תשתית ציוד ובינוי בע"מ נגד כונס הנכסים עו"ד יעקב גרינוולד, עלתה השאלה האם שעבוד צף הכולל התניית הגבלה שלא נרשמה אצל רשם החברות, יגבר על שעבוד קבוע שנרשם אצל הרשם אחרי רישום השעבוד הצף. אכן שאלה מרתקת - וברלינר חיברה דיסרטציה מרשימה הכוללת אזכורים מפקודת החברות, חוק המיטלטלין, חוק המשכון ועוד חוקים ופסקי דין שבהם לא הרבתה לעסוק במהלך הקריירה, ואף זכתה לחותמת האישור של חברותיה להרכב, אילה פרוקצ'יה ואסתר חיות (ע"א 2070/06).

פעם אחת הפגינה ברלינר שרירים מול הנשיאה ביניש. זה היה כשביניש פירסמה פסק דין חדשני, שבו נקבע שניתן להעניק הגנה לנאשם שהסתמך על עצה שגויה מעורך דין (ע"פ 845/02). פחות משבועיים אחר כך פירסמה ברלינר פסק דין מקיף משלה, שאיננו תוקף חזיתית אמנם את פסיקתה של הנשיאה, אבל חורג ממנו, במידת האמון שיש לתת בחוות דעת של עורכי דין, מפאת כפיפותם לכללי האתיקה (ע"פ 5672/05).

מנהיגה שקטה

ברלינר נולדה לפני 62 בתל-אביב, ואת לימודיה עשתה בתיכון הדתי עירוני ג' בעיר. שירות צבאי היא לא עשתה, אלא שירות לאומי, כמורה ביישובי פריפריה, מה שלא מנע ממנה ברבות הימים לקבל דרגת אלוף - שאיפשרה לה לשבת בהרכב בית הדין הצבאי לערעורים בעניין שלילת דרגותיו של האלוף במיל' יצחק מרדכי (דרגותיו לא נשללו). היא למדה משפטית באוניברסיטת תל-אביב, ואחר כך השתקעה בפרקליטות מחוז תל-אביב, שם שימשה תובעת במשך 12 שנים.

היא נחשבה תובעת ממסדית מאוד, צייתנית, מכבדת את השררה ומתאימה לעבודה במערכת הייררכית. עם זאת, סנגורים ותיקים שהופיעו מולה זוכרים כבר אז את מזגה הנוח, השקט והנעים. לא כוחנית, לא דורסנית. ההופעה מולה - גם כששימשה תובעת, ואחר כך כשופטת - לא היתה מסוג החוויות הקשות הזכויות מתובעים סוערים כמו פנינה דבורין ואחרים. אחד מהישגיה כתובעת היה הרשעתו של עו"ד שמעון חרמון ברצח כרמלה בלס ב-1983. התנאים לא היו פשוטים - הראיות בתיק לא היו חד-משמעיות, וחרמון יוצג על-ידי דוד ליבאי. על הפרק עמדה עסקת טיעון, שבמסגרתה חרמון יודה בהריגה ויירצה 5 שנים בפנים. ברלינר לא לקחה אותה, העדיפה להמר - וזכתה בקופה.

ב-1984 מונתה לשופטת בבית משפט השלום בתל-אביב, ו-7 שנים אחר כך קודמה למחוזי, שם בילתה את זמנה בהרכבי ערעורים פליליים. גם כשופטת היא נחשבה "תביעתית" מאוד, נוטה להרשיע, בעלת תפישת עולם ממסדית. היא גם ידעה לנתב תמיד את חבריה להרכב להסכים עמה. סנגורים מסוימים מכנים זאת "מנהיגות שקטה". אף שהיא לא מעוררת סערות, חבריה להרכב נהגו להסכים הן לדרך שבה ניהלה את אולמה, והן להכרעותיה המהותיות בפסקי דין. ברלינר, וגם זה ידוע עליה, מאוד לא אוהבת להישאר בדעת מיעוט, והיא מיעטה לכתוב דעות מיעוט לאורך שנותיה.

ברלינר היא הבכירה ביותר מבין הנשיאים שמונו בסבב המינויים האחרון, שהסתיים בשבוע שעבר. בשל כך היא זכתה לכבוד לברך בשם הנשיאים הנכנסים, בטקס חגיגי שנערך לכבודם השבוע - ושהיה סגור לתקשורת - באכסדרה של בית המשפט העליון. לא כל השופטים ברחוב ויצמן בטוחים שכפליליסטית, שעסקה כל חייה המקצועיים רק בתחום הפלילי, תוכל ברלינר להשתלט על ניהול המחלקות האזרחית והמינהלית בבית המשפט. אלא שיש מי שמרגיע: "בתפקיד שלה", אומר שופט ותיק במערכת, "היא נחשפה הרבה למשפט האזרחי, במסגרת עבירות צווארון לבן, בתיקי ניירות ערך למשל. היא יודעת מה זה מאזן, מהי חברה, מהי הרצת מניות. השופטים האזרחיים אולי לא יבואו אליה להתייעצות, אבל יקבלו את המנהיגות שלה".