תקציב התרבות חונק את הפריפריה

תקציב התרבות עמד ב-2008 על 445 מיליון שקלים וחולק בין 850 מוסדות הכוללים: תיאטראות, מוזיאונים, בתי ספר, מכוני מחקר, עמותות ואגודות התומכות בספרות, ציור, מחול וקולנוע. עם זאת, מתוך עיון ברשימת ההקצבות עולה נתון מטריד: כ-40% מההקצבות מופנות למוסדות בתל אביב שתושביה מהווים כ-5% בלבד מאוכלוסיית המדינה. תקציב התרבות חונק את הפריפריה; ובכדי להציל אותה עלינו לסגור או לשנות אותו.

במאה ה-21 תחייה תרבותית וצמיחה כלכלית קשורות זו בזו ולכן, יש לעודד בערים התיישבות של בני "המעמד היצירתי" - ארכיטקטים, עיתונאים, אמנים פלסטיים, אמני במה וכיוצא באלה.

כך בארה"ב משגשגות ערים כסן פרנסיסקו, סיאטל, פורטלנד וניו יורק המשמשות כמרכזים תרבותיים וכעסקיים; ובישראל העיר העברית הראשונה היא לא רק המרכז העסקי והפיננסי, אלא גם ביתם של ארבעת התיאטרונים הגדולים, שלושת עיתוני הבוקר הנפוצים, הרכב התזמורת המוביל בישראל, בית האופרה, הברבי, ועוד שלל אדיר של מוסדות ויוזמות תרבות כפטריות אחרי הגשם.

תושבי העיר "הלבנה" הם מאושרים ומעושרים יותר. הכנסתם גבוהה בעשרות אחוזים מההכנסה הממוצעת בישראל; סיכוייהם להיות מובטלים נמוכים יותר; הם כוללים יותר אקדמאים ומחוברים לאינטרנט יותר מהאזרח הישראלי הממוצע.

המדינה המבקשת בהבל פיה להפוך את הגליל והנגב למוקד משיכה אלטרנטיבי לתל אביב מחלישה אותן במעשיה כשהיא נותנת יותר לאלו שיש להם; כיוון שיתרונה היחסי של תל אביב הוא חסרונן היחסי של המתחרות שלה. פסל, רקדן, זמר או שחקן האורז בעל כורחו את מטלטליו ועוזב את: קרית שמונה, כרמיאל, שדה בוקר, ירוחם, גדרה או חדרה הוא מסמר נוסף בארונה של הפריפריה.

התקצוב העודף כיום מבטא מצב קיים אך מטרתה של מדיניות ממשלתית היא להתערב בסדר הטבעי של השוק בכדי ליצור מציאות צודקת יותר. לא ניתן להגן על מדיניות המחריפה חוסר שוויון בטענה של מצב קיים.אנשים שידם משגת, מראה פלורידה, אינם רוצים לגור במדבר תרבותי; בכדי ליצור תמורה דמוגרפית וכלכלית אנו מוכרחים ליצור תמורה תרבותית. מדינת ישראל צריכה לבחור אם לבטל את תקציב התרבות שלה או לשנות אותו מהיסוד.

ביזור, ביזור, וביזור

שינוי אמיתי של מדיניות ההקצבות דורשת שינוי במנגנון המחלק אותן. כיום משמש בתפקיד זה מוסד בשם מנהל התרבות, ומאחר שברצוננו בשונות ובפיזור רב יותר של התקציב, טבעי שנבכר מנגנון מבוזר יותר.

דוגמא אחת היא חלוקה של התקציב הממשלתי למחלקות התרבות ברשויות המקומיות. חלוקה זו שתתבצע על פי נוסחה מוסכמת שתיקבע על ידי וועדה מקצועית או על ידי הכנסת תוכל להתייחס למשתנים כמו גודלה היחסי של הרשות, מצבה הסוציו-אקונומי, אזורי עדיפות לאומית ועמידה בכללי מנהל תקין. בדרך זו תוכל המדינה להבטיח כי חלוקת התקציב אכן הולמת את יעדיה החברתיים.

העברה של הקצבת הכספים מגוף ריכוזי למאות מחלקות תרבות תחסוך חסרונות נוספים מהם סובלת בירוקרטיה ממשלתית. ריכוזו של הכוח בידי גוף אחד מאלצת אותו להתמודד עם מאות פניות כל שנה, ובכדי לסנן אותן הוא נעזר בניסיון קודם, קריטריונים נוקדנים, ודרישות ניירת; גורמים אלו מעניקים יתרון מובהק לגופים גדולים ומבוססים על פני יוזמות חדשות ובכך מונעים מטבעם התחדשות ופלורליזם תרבותי.

חלק שני של התקציב יוקצה למספר מצומצם של מוסדות במפת התרבות הישראלית אותם ניתן להגדיר כמוסדות לאומיים. גופים אלו יופקעו בשל חשיבותם מתקצוב ברמה המקומית לתקצוב לאומי כך שלא יהיו תלויים בגחמותיו ונטיותיו של ראש רשות מסוים. בדרך זו תשכיל המדינה לחזק את הפריפריה והפלורליזם התרבותי ומאידך להבטיח את יציבותם וחיוניותם של מוסדות שהפכו לסמלים של כולנו כדוגמת: תיאטרון הבימה, מוזיאון ישראל או התזמורת הפילהרמונית.

גורלה שתל אביב

ומה יהיה על תל אביב שתאבד נתח כה גדול מתקציביה? מסורת ארוכת שנים, הקצבות נדיבות של עירייה עשירה, שורה של מוסדות לאומיים, וטעמיו של ציבור שהורגל בקולטורה ישמרו עוד זמן רב את מעמדה כבירה התרבותית (והכלכלית) של ישראל.

אלא שבמקביל יאלצו עשרות ומאות מוסדות ובעקבותיהם מאות ואלפי אמנים לנדוד מהמרכז לכל קצוות הארץ בכדי למצוא פרנסה. יוצרים אלו ימלאו את כל פינות החמד הרחוקות של ישראל בשירים וניגונים; יתרפקו על יופיין במכחול ועט; ויהפכו את ישראל למקום צבעוני, יפה וצודק יותר. למדינה תרבותית.