"יום הנכבה" הוא שאלה של עיתוי

זכאים ערביי ישראל ליום אבל על צערם, מות יקיריהם ואובדן ביתם, אסור שיעשו זאת ביום חג המדינה שהם אזרחיה.

ערביי ישראל הם בחלקם הגדול צאצאים של תושבים שנאלצו לברוח מבתיהם, כתוצאה מהניסיון הכושל של אבותיהם לחסל את הישוב היהודי בארץ ישראל, לאחר שהאו"ם אישר את תוכנית החלוקה. יחד עם זאת, כאשר עומד עתה על הפרק חוק הנכבה, חשוב לעשות סדר בדברים וגם עם עצמנו.

זכות האבל

קודם כל צריך לומר, כי לבני המיעוט הערבי בישראל יש זכות לציין ביום זיכרון מיוחד בשנה את צערם ואבלם על מות קרוביהם ועל הגלות שנכפתה עליהם, בעיקר על ידי המופתי וראשי הכנופיות הערביות דאז, שהאמינו אז כי היהודים הם טרף קל.

אך, ההחלטה שיום הנכבה יחול דווקא ביום העצמאות (בתאריך הלועזי) של ישראל, שהוא החג הלאומי החשוב ביותר של המדינה, יש בכך משום מרידה במלכות, שמשמעותה שהם אינם רואים את עצמם כאזרחים נאמנים של מדינת ישראל היהודית.

וכאשר מיעוט המהווה חמישית מהאוכלוסייה בישראל מצהיר על החג הלאומי של ישראל כיום אבל, אין זו אמירה של צער, אלא איום אסטרטגי על עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית.

ערעור הזהות

יום הנכבה אינו הביטוי היחידי להזדהות ערביי ישראל עם הרצון לחסל את זהותה היהודית של המדינה. פעולות ואמירות רבות, שקיבלו תאוצה מאז הסכם אוסלו, הצליחו במידה רבה בעיקר בגלל האדישות של ישראל הרשמית - להנציח נרטיב שקרי, המחלחל לקבוצות שונות בציבור היהודי כאן.

אחד הביטויים הבולטים לכך הוא שערביי ישראל הגדירו את עצמם לאחר הסכם אוסלו כפלשתינים, בעוד שרוב תושבי ישראל רואים בצדק, את הפלשתינים כאויב, שכן הישות הפלשתינית שערפאת הוא יוצרה ומולידה, היא זו שהביאה למחוזותינו את הפיגועים, הטרור והקסאמים. בעיני רוב תושבי ישראל היהודים, הפלשתינים הם אויב שמבצע פיגועי התאבדות ופעולות טרור, ותומך באופן מובהק בכל מי שעוין את ישראל, מהחיזבאללה ועד לסוריה ואיראן.

כך, בהגדרה זו, 'הצליחו' ערביי ישראל לצבוע את עצמם בכל צבעי השנאה לישראל היהודית.

בעיית מנהיגות

הבעיה של ערביי ישראל, היום כמו במלחמה ב-1948, היא מנהיגיהם. אז המנהיגות הערבית ההרסנית וחסרת האחריות, המיטה את ה 'נכבה' על ערביי ארץ ישראל, כך גם עתה, חברי הכנסת הערביים, השוללים במוצהר את זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, ומזדהים עם ארגוני הטרור, גוררים את הציבור הערבי למחוזות מסוכנים העלולים להמיט אסון, בראש ובראשונה על עצמם, אך גם על האזור כולו.

הבעיה היא שחוק הנכבה במתכונת המוצעת ישיג את ההיפך מממטרתו המוצהר. שכן חוק זה עלול להתפתח למרחץ דמים ולצאת משליטה, מאחר שאינו מציע פתח מילוט לציבור הערבי כאן, שיתקשה לעכל את עצם החקיקה ואת הענישה הכרוכה במסגרתו. ישראל צריכה, לפתור את הבעיה באמצעות דיאלוג עם הציבור הערבי כאן, ולהציע לו לבחור יום אחר, שבו יוכל לציין את הנכבה, כדי לא לפגוע במדינת ישראל, וללבות את השנאה בין הציבור היהודי לערבי.

במקביל על הממשלה ליזום צעדים לקירוב לבבות, בתנאי שלא יוגדרו כמחוות של רצון טוב, אלא כתחילתו של תהליך שמטרתו לצמצם את הפער שנוצר, ולהעניק לציבור היהודי את ההרגשה כי זו הפעם הראשונה שחל מפנה חיובי בעמדה העוינת של ערביי ישראל כסימן לכך שאולי הם באמת ובתמים רוצים להפוך לאזרחים נאמנים של מדינת ישראל היהודית.