בינה בר-און: "מערכת בתי המשפט והפרקליטות לא מספקות את הסחורה; ככל שיש פחות עדויות מוצדקות - יש יותר רעש בתקשורת"

בניגוד לנשות פוליטיקאים רבות, בינה בר-און תמיד היתה בצד. היא בחרה להיות בצד, והשאירה את הבמה לבעלה רוני בר-און, גם בימיו כשר אוצר שכיכב תדיר בכותרות. בהתאמה, למרות העמדה הבכירה כמנהלת הרשות לשיתוף-פעולה אזורי במשרד התמ"ת, עדיין מתייחסים אליה כאל 'אשתו של'. "זה משעשע בעיניי", היא אומרת בנונשלנטיות בראיון ראשון לתקשורת. "הוא בעלי ואני אוהבת אותו אהבת נפש, אבל הקריירה שלי לא נסמכת עליו. אני מאזינה לעצותיו ואנחנו תומכים אחד בשני. בקשר לכל השאר: אנשים פשוט חושבים בנוסחאות".

יש לכם שכן חדש ביישוב (מוצא), חבר קרוב שלכם, אהוד אולמרט, שעבר שנה קשה.

"אנחנו מכירים עשרות שנים והוא איש מרתק עם יחסים בין אישיים מדהימים. הוא שכן שלי עכשיו, וזה משמח אותי. לגבי הדרך שבה הוא נאלץ לעזוב את תפקידו, אני חושבת שמערכת המשפט יצאה מדעתה. בלי להתייחס לאם הוא אשם או לא, מערכת המשפט עשתה לו פוטש. במקום לירות כדורים ירו מסמכים משפטיים. הורידו ראש ממשלה מכהן".

יש לך בטן מלאה על מערכת המשפט.

"מערכת בתי המשפט והפרקליטות לא מספקות את הסחורה. צריך לזכור שהנושא הוא עשיית צדק עם האזרח, אם זה בבית משפט השלום, באזורי או בעליון. היום פסקי דין ניתנים רק אחרי 4 או 5 שנים, וזה מוכיח שמשהו בסיסי לא בסדר. צריך להתעסק עם זה לפני שמתעסקים במינוי איש זה או אחר לשופט לעליון, זה הרבה יותר משפיע על האזרח. בידי נשיאת בית המשפט העליון נמצא הכלי המיידי של פיקוח על מערכת השופטים. אולי חסרים שופטים, אבל אם הפיקוח יהודק והשופט יידרש להסביר מדוע פסק דין זה או אחר לא ניתן בזמן, או מדוע משפטים מתארכים - אז דברים יזוזו".

מה עוד מכעיס אותך?

"החוסר הטוטאלי של כיבוד זכויותיו של חשוד. הפרקליטות והמשטרה עושות שימוש בתקשורת מטעמים שונים, וכפי שזה נראה, ככל שיש פחות עדויות מוצדקות - ככה יש יותר רעש בתקשורת".

את מתכוונת לחקירה של ליברמן?

"למשל. ליברמן נחקר כבר 10 שנים, האזינו לו לטלפונים, יש לו בבית ילדה מתבגרת, אין לזה צורה. אם מישהו חורג, תורידו לו את הראש. אבל תעשו את זה".

מה בעינייך מניע את התנהלות המשטרה?

"אני לא בטוחה שיש החלטה מתודית של המשטרה להתנהל ככה, אבל אולי הם נוטים ללכת יותר על חקירות תקשורתיות. יש הרי כל כך הרבה דברים חשובים שלא מטופלים מספיק. למשל, הביטחון האישי. את לא מרגישה בטוחה, במיוחד כאישה, ללכת לבד לכל מקום ברחוב. או עניין דמי החסות שעסקים נדרשים לשלם - זוהי פגיעה איומה בחיי הכלכלה".

למרות הדברים הללו, בר-און מעידה על עצמה כי "בסופו של דבר, מעצבנים אותי מעט מאוד דברים. אני נוטה להסתכל על חצי הכוס המלאה. וכשרמת העצבים עולה, אני פשוט מעבירה מרשת ב' לקול המוזיקה".

12 מיליארד ב-5 שנים

בתור מנהלת הרשות לפיתוח תעשייתי, מהות תפקידה של בר-און הוא לפתוח דלתות בחו"ל בפני התעשייה הישראלית. היא מגיעה לחברות בינלאומיות שישראל רוכשת מהן ממילא ציוד, ודואגת שיתחייבו לרכישת גומלין של תוצרת ישראלית. "ההתחייבות עומדת על רכישה נגדית ב-25%-30% מסכום הקנייה", היא מסבירה, "אבל פעמים רבות אחוז המימושים עולה על כך פי כמה וכמה. אנחנו עובדים באוריינטציה של עסק פרטי ומודדים את עצמנו לפי תפוקה, שזה נדיר במגזר הציבורי".

תחת ניהולה הביאה הרשפ"ת לישראל עסקים בהיקף של למעלה מ-12 מיליארד דולר ב-5 השנים האחרונות, "סכום גבוה פי ארבעה מגובה ההתחייבויות של החברות הזרות - על כל דולר של התחייבות הכנסנו לתעשייה הישראלית ארבעה".

את בעצם מכריחה אותן לעשות את זה.

"מצד אחד מחייבים את החברות מחו"ל להגיע לארץ, מצד שני עושים את זה באופן שישתלם להן, על ידי רצינות, עמידה בתנאים של שוק בינלאומי ויצירת שוק תחרותי".

באיזו תעשייה את מרגישה שהשארת חותם?

"תעשיית הרכב. בשנת 94', מול כל הרכישות של מערכת הביטחון ומינהל הרכב הממשלתי, חברות הרכב הזרות רכשו כאן בתמורה ב-8 מיליון דולר. לעומת זה, בשלוש השנים האחרונות רכישות הגומלין מתעשיית הרכב הגיעו ל-150-200 מיליון דולר לשנה. אם כי ברבעון האחרון של 2008 והראשון של 2009 חלק מחברות הרכב הזרות נפגעו בעצמן, דבר שהשפיע גם עלינו".

איפה את מרגישה החמצה?

"יש פספוסים בתחומים שלא ניתן לדבר עליהם מטעמי ביטחון. תחום שכן אפשר לדבר עליו הוא הרפואה. קופות החולים למשל, לא מחייבות את החברות שמוכרות להן לרכוש בחזרה מהתעשייה הישראלית. עד כה לא יכולנו לעשות הרבה, אבל לאחרונה תיקנו את התקנות כך שיחייבו את כל הגופים הממשלתיים לדווח על רכישות של מעל 5 מיליון דולר, ולהכניס סעיף של רכש גומלין לעסקאות. אנחנו בהחלט מתכוונים להכביד ידינו על מי שלא יעמוד בתנאים".

"לפעמים מטאטאים אותי"

מה החולשה שלך?

"תיאבון מופרז לפעמים. וברצינות, לפעמים אני חושבת שיש לי לשון חדה מדי. אולי אני לא צריכה להתערב בנושאים בעבודה ששייכים לאנשים אחרים".

איזה מחיר את משלמת על הלשון החדה, על האותנטיות?

"אני מקווה מאוד שלא פגעתי באנשים, גם אם לפעמים דיברתי בבוטות. כשהרגשתי שעשיתי את זה, מיד התנצלתי. מעבר לזה, בגלל שאני מאוד מכווננת לנושא שעליו אני מופקדת, אני לא מתביישת לפנות לאנשים שיכולים לקדם את רכש הגומלין באירועים שונים ומשונים, ולפעמים קורה שמטאטאים אותי. אבל אם את לא באה לעבודה כדי לקדם את האגו - את לא נפגעת".

מה נקודת הקושי בתפקיד שלך?

"זה תפקיד שכולל הרבה מאבקים, לפעמים הדרך מלאה חתחתים, ואני מתרתחת הרבה פעמים במהלך העבודה, כשדברים לא הולכים כמו שאני רוצה. טיפשות ורוע לב הכי מכעיסים אותי. אבל אני לא מתייאשת. אני משאירה את האגו בבית ומתמקדת במטרה".