אלשיך: "המחוקק נרדם בשמירה על עובדי חברה בהקפאת הליכים - וביהמ"ש נדרש ליצור פיקציות משפטיות"

"המחוקק נרדם בשמירה על זכויות עובדי חברה בהקפאת הליכים, ולכן על בית המשפט לתת יד וליצור פיקציות משפטיות. המצב פוגע באנשים בצורה לא הוגנת, זה מקומם ולא צודק. כדאי שהמחוקק יתעורר ולא ישאיר לבית המשפט לעשות את עבודתו". כך אמרה שופטת הפירוקים התל-אביבית, ורדה אלשיך, במושב בנושא "חדלות פירעון של תאגידים - בין פירוק לשיקום", בכנס לשכת עורכי הדין באילת.

אלשיך קראה להסדיר בחקיקה את כל דיני הקפאת ההליכים, שכיום רק סעיף אחד בחוק החברות מתייחס אליהם, והם רובם ככולם יציר הפסיקה.

אלשיך אמרה כי נושא העובדים הוא חשוב מאוד, במיוחד בתקופת משבר. הבעיה היא שעובדים שפוטרו מחברה בעת הקפאת הליכים או בסיומה אינם זכאים לפנות לביטוח הלאומי לקבל את שכרם, משום שלחברה לא ניתן צו פירוק.

"לביטוח לאומי יש משאבים כספיים לא מבוטלים, הוא יודע לשמור עליהם, אבל השאלה היא אם הוא שומר בעין נכונה ובדרך נכונה. הרי העובדים והמעבידים מפרישים לביטוח הלאומי, ולא יעלה על הדעת שכאשר הגיע היום בו צריך לממש - יש שאלה ארכאית בנוגע להיעדרו של צו פירוק. אני פסקתי שאפשר להכניס בתוך הסדר הנושים צו פירוק רק לגבי העובדים, וכך הם יקבלו את המגיע להם מביטוח לאומי. מניין לקחתי את הסמכות לכך? אין לי מושג. הצדק הטבעי בא ואמר שלא ייתכן כי החברה תמשיך להתקיים, אך עובדים שהרוכש לא רצה להעסיקם יילכו כשידם על ראשם".

לכן, לדבריה, "בית המשפט צריך לתת יד ולהיות מעורב בפיקציות כאלה רק בגלל שהמחוקק נרדם בשמירה. צריך לעוות את סדרי הקדימויות כדי לתת מזור לעובדים שפוטרו עקב חדלות פירעון. הדברים האלה צריכים להיות בחוק ולא להיעשות בבית המשפט".

היא סייגה את ההגנה על העובדים. "במצב שבו העובדים התחילו לנהל את הקפאת ההליכים, והחלו להפגין, לאיים, להשבית ולשרוף צמיגים - זה דבר שהוא בל ייראה. אם עובד רוצה לשמור על מקום עבודתו, שיראה קודם שהוא רוצה לעבוד".

אלשיך סבורה כי העובדה שהדברים נעשים בחקיקה שיפוטית אינה טובה, משום שהיא עלולה ליצור פסיקות סותרות בין שופטים שונים.

נשיאת המחוזי בחיפה, בלהה גילאור, שישבה בקהל, השיבה לה כי "שוני בפסיקות בין בתי משפט אינו דבר רע אלא טוב. זה קורה גם בנושאים אחרים, אבל בולט בדיני חברות כי יש מעט שופטים המטפלים באותם נושאים".

שופט הפירוקים מהמחוזי בנצרת, עאטף עיילבוני, אמר כי כאשר ישנו סכסוך בין בעלי מניות בחברה - הנטייה היא להגיש מייד בקשה לפירוקה. אולם לדבריו, זה צריך להיות המוצא האחרון. "בית המשפט לא צריך במקרה כזה לתת צו פירוק. צריך לנסות ולשקם את החברה ולהשאירה בחיים".

הוא קרא לעורכי הדין של בעלי המניות לנסות קודם כל את האפשרויות האחרות: למנות מנהל חיצוני שינהל את החברה עד שבעלי המניות יפתרו את המחלוקות והסכסוכים; לקיים התמחרות פנימית בין בעלי המניות ("הנשיאה בלהה גילאור כפתה זאת בתיק מסוים, וזה אושר בעליון"); או למכור את החברה כעסק חי לרוכשים חיצוניים.

עיילבוני הסביר כי בחברה בעלת מוניטין, עצם הגשת בקשת הפירוק פוגע במוניטין, והצו פוגע בערך החברה. "כשמבקשים צו פירוק, ב-99% מהמקרים הצדדים מאמצים את הצעת בית המשפט ביחס לאחת החלופות האמורות. אז במקום שעורכי דין יבקשו פירוק מיד - שינסו קודם את החלופות מחוץ לכותלי בית המשפט".

עיילבוני התייחס לנושא העדפת המירמה, ולכך שאחד התנאים לביטולה הוא שהיא בוצעה 3 חודשים לפני שהוגשה בקשת הפירוק. הואקרא לשקול - לפחות במקרים קיצוניים - לבטל העדפה שבוצעה קצת יותר מ-3 חודשים לפני בקשת הפירוק, וזאת לא מכוח פקודת פשיטת-הרגל, אלא מכוח הדין הכללי - חובת תום-הלב, דיני עשיית עושר, חוזים ונזיקין.