אנה אנו באים

אולי היה שם יותר מדי. כבר לפרק הראשון של העונה הראשונה נכנסו מוות מן העבר, ילד יתום ומסכן, רגיש ועדין בתוך חברה מחוספסת, קצין ביחידה מובחרת שלוכד מבוקשים ביום ומבוקשות בלילה, נערה מתבגרת שחווה את המפגש המיני הראשון שלה, אח בכור איטי שמרוב שהוא שקוע בחלומות גדולים אין לו זמן להגשים אפילו את הקטנים ביותר, קיבוץ מתפורר עם כמה טיפוסים תימהוניים ו ...וואלה - זה בערך בעשר הדקות הראשונות של הסדרה, עוד לפני שגילינו את אנה, לא כל שכן למדנו לאהוב אותה.

אבל, וכאן מגיע אבל גדול, עדיין הגיע לכלה הזאת מאוקראינה לקבל סל קליטה מלא יותר מכפי שהעניקו לה צופי הטלוויזיה בישראל. כי אם מסתכלים על חצי הכוס המלאה, מקבלים דרמה מושקעת, עם שחקנים איכותיים, סיפור עלילה לא שגרתי וכוכבת יפהפייה, אז איך זה שכל-כך מעט הצליחו לעקוב אחריה במשך שתי העונות שבהן שודרה? קשה לדעת.

אולי הבעיה היא הפלטפורמה, אולי "סוגה עילית" בסדר גודל כזה יכולה להתקיים בכבוד רק בערוץ 2, בעוד שערוץ 10 נזקק לאירועי ספורט חריגים בגודלם או לעונת בכורה של סדרת ריאליטי מושקעת כמו "הישרדות" כדי להתברך ברייטינג סביר. לו אני ערוץ 10, ייתכן שהייתי מגיע לדיון אצל הרגולטור עם שתי העונות של "לאהוב את אנה" ואומר: זה לא אנחנו, אלא הצופים. הלכנו, השקענו, הבאנו את איבגי - ותראו מה קיבלנו בתמורה מהעם הזה שאתם כל-כך דואגים לו.

"לאהוב את אנה" הייתה, לטעמי, סדרה קטנה מסך כל מרכיביה, אבל העובדה שיש לי כל-כך מעט פרטנרים לדיון אודותיה, מעידה לא רק עליה, אלא גם עלינו. *

סיפור על מלחמה וחושך

"יום ראשון הארור", ד' 22:11, הוט סרטים

איני נמנה עם אלו שרואים בכיבוש המשחית את חזות הכל, באמת שלא. אני לא מתכוון לפרוס כאן משנה פוליטית סדורה, אלא רק לציין שכאשר אני שומע ישראלים מגלגלים על לשונם את המושג כאילו התענגו על מעדן שנועד לזכך את נפשם המיוסרת, אני נוטה להתרחק. יחד עם זאת, המצב שנקרא "כיבוש" מצמיח מקרבו לא מעט רעות חולות, ולא רק כשמדובר בישראלים מול פלסטינים. "בלאדי סאנדיי" הוא דוגמה לכך.

מבחינה קולנועית זהו סרט לא מרשים במיוחד, שמזכיר יותר שחזור טלוויזיוני מאשר קולנוע של ממש, אך למרות זאת הוא מרתק. הסרט מביא את השתלשלות העניינים שהובילה לטבח שביצע הצבא הבריטי במפגינים קתולים בצפון-אירלנד. העלילה מזגזגת בין הצדדים המעורבים באירוע, מנהיגים מתונים של הקהילה המקומית, חיילים שמוצבים בפעולות שיטור, מפקדי הצבא, פעילי ה-IRA ואפילו סיפור אהבה בלתי אפשרי בין שני צעירים משני עברי המתרס.

מדובר בכרוניקה של טרגדיה ידועה מראש, שבמהלכה הופך הצד הכובש לרוצח ואחר כך למטייח. לא צריך להיות מאנשי "מחסום ווטש" כדי לחוש בהקבלה מאוד לא נעימה בחלקים גדולים של הסרט. גם מי שסבור שהמציאות מעבר לגדר ההפרדה היא בגדר רע הכרחי, לא יוכל להישאר אדיש.