ה"אברהם הירשזונים" גדלים בינינו

חולפות כמה שנים והם מתגלים כבוגרים מדושנים, כבדים, ציניים, בליינים, גסטרומים, המחליפים ביניהם מספרים חסויים של שפים במסעדות מישלן, ספקי סיגרים מוברחים וחייטי צמרת אירופאים. שלושת החדרים הוחלפו ב-3 קומות בשכונת יוקרה, פלוס דירת סוף שבוע במגדל תל-אביבי וקשר אישי רגשי בל-ינותק עם חדרי מלון של אלפי אירו ללילה.

האם ייתכן שכל זה קורה ממשכורת חודשית של "איש ציבור"? האם ייתכן שהפקידים, הנבחרים, הפוליטיקאים, המקושרים, הבכירים, המקורבים, הצמודים, הם כאלה גאונים פיננסיים, שמצליחים לעשות קופה צדדית עשירה.

מ-30,000-40,000 שקל ברוטו לח"כ, שר (לפני הפחתה של 5% מאתמול), מנכ"ל ושלל הצמודים להם, או אפילו 50,000-60,000 שכר חודשי בתפקיד ציבורי, גם אם מוסיפים לזה נהג, רכב, הוצאות, מתנות, צ'ופרים?

לפעמים הם נופלים מוקדם

לפעמים הם פוליטיקאים שמתחילים צעירים, חלקם רואים את המנטור הנערץ, מייד מחקים אותו, אבל עושים את זה מהמקפצה (לא מבינים שלוקח זמן לתוות רשת סגורה של "שמור לי ואשמור לך") ונופלים; לפעמים הם פקידים צעירים שמתחברים לפולטיקאי ומנהיג בזינוק, מספקים לו שירותי אגו ושירותים נלווים.

השנים מתגלגלות, הפוליטיקאי גדל, מסדר להם עבודה באחד מעשרות התאגידים הציבוריים העשירים, אלה שהציבור משלשל אליהם את מיטב כספו. משם השמיים הם הגבול.

לפעמים הם בוחרים להישאר במחשכים וממשיכים לנתב מעטפות מלאות שטרות מפה לשם. לפעמים הנוזל הצהוב משתלט להם על הראש, הם מצהירים על חובה אישית לוחצת "לעשות למען הציבור", מושכים בחוטים מתאימים והופכים בעצמם לפוליטיקאים.

רק שמאותו רגע הם הופכים חשופים, וכל השאר היסטוריה. חלק קטן נתפס, למשל השרים לשעבר, אריה דרעי, גונן שגב, רפאל פנחסי, שלמה בניזרי, יאיר לוי ועוד. רובם חומקים מהרשת, פורשים ומזדקנים להם בהון ובכבוד.

עסקן זעיר התחבר לעסקן בכיר

אברהם הירשזון, 68, היה עסקן זעיר בבת-ים מטעם קופת-חולים לאומית, שהיתה מחוברת לתנועת החרות דאז. הוא התחבר לעסקן שאפתן ובכיר, אהוד אולמרט. לימים גדל הירשזון לתפקידים ציבוריים מוטי-פוליטיקה: מזכ"ל הנוער הלאומי, יו"ר קופת-חולים לאומית, יו"ר הסתדרות העובדים הלאומית. הירשזון נכנס לכנסת מטעם הליכוד ב-2003, מונה ליו"ר וועדת כספים, אחר כך לשר התיירות בממשלת שרון, עבר לקדימה, ומשמונה אולמרט לראש הממשלה הוא היה נחוש למנות את "ידידי אברהם" לשר האוצר.

במארס 2007 נקרא שר האוצר הירשזון לחקירה. ביוני 2009 נמצא אשם. גנב. רמאי. מלבין הון. כזבן. מפר אמונים. הוא, בראש שבעת חבריו, לקח את כספי התאחדות העובדים הלאומית ועמותת ניל"י והעביר אותם במעטפות לכיס. "רוקנו את נכסיה וכספיה של הקופה", כתבה השופטת.

נטישת החברים

בעיניים מושפלות, כואב הירשזון את הנפילה ואת הנטישה של החברים. אף אחד מאלה שנהנו ממנו, בימים ההם, מארוחות חינם, סידורים שונים ומשונים וחברות חמה, לא ישב לצידו בימי הדיונים הארוכים ובהכרעת הדין היום.

אלה שנמצאים ממש עכשיו במעלה הר השחיתות הציבורי הגדול - כדאי שיראו וייראו. "לי זה לא יקרה" מת מזמן. ואלה הנמצאים עכשיו במוקדי קבלת ההחלטות - הגיע הזמן לחוקק חוק לשימוע פומבי וגלוי לשרים, ח"כים ובכירים בשירות הציבורי בטרם ייכנסו לתפקיד. כל אחד שיתייצב בפני הציבור יידע שהשאלה "איך עברו בקושי 10 שנים וכבר נהיית מיליונר" - תישאל.