הכסף הגדול לא נמצא בג'יפים

את ההיסטוריה של המס הירוק על רכב בישראל אפשר לחלק לשתי תקופות: לפני מאי 2009 ואחרי מאי 2009. לפני חודש מאי, המוטיבציה העיקרית במס הירוק הייתה סביבתית כלומר להטות את רכישות הרכב בישראל לכיוון יותר ירוק ופחות בזבזני מזהם, לגלם את מחיר הזיהום הסביבתי במחיר הרכב ולסלול את הדרך בפני כלי רכב עם הנעה אלטרנטיבית. המדינה הצהירה שוב ושוב שזהו אינו צעד לכיסוי הגירעון התקציבי.

אבל אחרי מאי 2009, כאשר התגלה גודל הגירעון התקציבי, לפתע פתאום התכווץ החלק הירוק, והמס תפס את מרכז הבמה. המס הירוק הפך להיות כלי שתפקידו להכניס הרבה כסף לקופת האוצר. המספרים הרשמיים שפורסמו מדברים על 400 מיליון שקל. ההערכות המושכלות שלנו מעריכות כי המטרה הסופית היא 700 מיליון שקל.

ואיך עושים זאת? השיטה פשוטה. בתור התחלה מוצאים למס צידוק סוציו-אקונומי ופופוליסטי כמו "מס אנטי ג'יפים". תחת המסווה הזה מועלה המס על כל כלי הרכב כולל על כלי רכב, שרחוקים מאוד מלהיות סמלי סטטוס.

בשלב השני צריך לקבוע שיטה מבלבלת מספיק לחישוב דרגות המס, כזו שאף אחד לא ימצא את ידיו ואת רגליו בתוכה. את המטרה הזו משיגים באמצעות חלוקה ל-15 קבוצות זיהום אוויר - פי שניים מרוב מדינות אירופה, והסתמכות על נוסחת חישוב זיהום מדעית ומורכבת ייחודית לישראל.

כך או כך, הכסף הגדול לא נמצא בג'יפים. הוא נמצא בדגמי הרכב הנמכרים בישראל, שיתייקרו בעקבות הרפורמה באלפי שקלים ואולי גם בעשרות אלפי שקלים. ושוב הציבור המבולבל יסתער על הסוכנויות ויחפש פיתרון.

הסוכנים המבולבלים יאמרו לקונה המבולבל: "הרכב שאתה רוצה לא שייך קבוצה 14 אלא לקבוצה 11 וחצי ולכן הוא יתייקר בקצת ויוזל בקצת פחות או שאולי הוא בעצם קבוצה 9? רק שנייה אני בודק". רפורמה סביבתית? הצחקתם אותנו.