ביניש מאבדת שליטה

כמו משק כנפי הפרפר בעברו האחר של העולם, המשפיע על מצב האקלים אצלנו, בהתאם לתורת הכאוס, כך השפיע עו"ד אילן בומבך על מצב יחסי הכוחות בוועדה לבחירת שופטים - ובעקיפין על הרכבו העתידי של בית המשפט העליון. ההצבעה במליאת הכנסת שלשום (ג'), שבה נבחרו ח"כ אורי אריאל וח"כ דוד רותם כנציגי הרשות המחוקקת בוועדה לבחירת שופטים, היתה רק אקורד הסיום של המהלך, שהוציא באופן סופי את השליטה בוועדה מידיה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. ההתחלה היתה לפני שנתיים, בין הסיבוב הראשון לשני בבחירות לראשות לשכת עורכי הדין.

שני המתמודדים העיקריים היו עו"ד יורי גיא-רון, שהתמודד מטעם סיעתו של ראש הלשכה היוצא שלמה כהן, ובומבך, שסיים קדנציה לעומתית כיו"ר ועד מחוז תל אביב של הלשכה. ואכן, מבין חמשת המתמודדים על ראשות הלשכה עלו שניהם לסיבוב השני. החשש שבומבך יכבוש את ראשות הלשכה הוליד ברית משונה בין שני יריבים ותיקים. גיא-רון, שחשש מאובדן השליטה של סיעתו בלשכה, חתם על הסכם לשיתוף פעולה עם עו"ד יראון פסטינגר, איש "הסיעה להצלת המקצוע". ואכן, תמיכת אנשיו של פסטינגר הבטיחה את נצחונו של גיא-רון.

אלא שאת התמורה הוא שילם במלואה: ראשות המועצה הארצית של הלשכה נמסרה לחברו של פסטינגר לסיעה, עו"ד עמוס ון-אמדן; ובנוגע לוועדה לבחירת שופטים, סוכם שבמועד הבא שבו תבחר הלשכה את נציגיה ייבחר נציג אחד מטעמו של גיא-רון, ואחד מטעמו של פסטינגר. גיא-רון עצמו העדיף, אחרי תשע שנים בוועדה לבחירת שופטים, שלא להמשיך לקדנציה רביעית, ובמקומו נכנסה יו"ר ועד מחוז חיפה, עו"ד רחל בן-ארי. מטעם פסטינגר נבחר עו"ד פנחס מרינסקי לקדנציה שנייה בוועדה, המרכזת כעת תשומת לב כה רבה.

גיא-רון נחשב תומך מובהק של נשיאת בית המשפט העליון. אילו ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור, ספק אם היא היתה מתירה לו לוותר על המושב השני בוועדה מטעם הלשכה, בתמורה להבטחת הקואליציה שלו.

בדיעבד, זו נראית כמו טעות טקטית שתעלה לביניש כעת באובדן השליטה בוועדה האחראית על מינוי שופטים לכל הערכאות. בעבר נהגו לומר שלשופטים יש שליטה מוחלטת בוועדה, מתוקף העובדה ששלושת שופטי העליון בתוספת שני נציגי הלשכה מהווים רוב אוטומטי בין תשעת חברי הוועדה.

האריתמטיקה הזו איננה תואמת את המציאות זה כמה שנים. בשנים האחרונות נהנו השופטים מרוב אוטומטי שהורכב משלושתם, בתוספת אחד מנציגי הלשכה וכן נציג האופוזיציה. כעת גם החשבון הזה התפוגג.

אם בטעויות טקטיות עסקינן, ביניש עשויה להתחרט שלא הסכימה לעסקה שהונחה על השולחן בתקופת כהונתו של פרופ' דניאל פרידמן כשר המשפטים. בתחילת הקדנציה שלו היו חמישה מקומות פנויים בבית המשפט העליון. בניגוד לדעתה, מונו תחילה שני שופטים מקרב שוק עורכי הדין הפרטיים - חנן מלצר ויורם דנציגר. ביניש היתה נחושה לשלוט באופן מלא בשלושת המינויים הנוספים לעליון, וסירבה להצעה למנות שני שופטים כלבבה בתמורה להסכמתה לשופט אחד שימונה על ידי מחנה פרידמן בוועדה.

נשיאת העליון עשויה עוד להתגעגע לאותו דיל שהוצע לה, ושאותו דחתה. לאור יחסי הכוחות החדשים בוועדה, אפשר ששלושת המקומות הפנויים בעליון יתחלקו כך - שניים ייקבעו על ידי שר המשפטים יעקב נאמן ותומכיו בוועדה, ואחד יושאר לשיקולה של ביניש. וגם כך, כלל לא בטוח שכל בחירה של ביניש תתקבל. נראה שהשופט עוזי פוגלמן הולך ומתרחק מהמינוי שהיה כבר כמעט בכיסו.

עם זאת, טועה מי שחושב שכל מעייניה של הוועדה לבחירת שופטים יוקדשו לסאגת המינויים לעליון.

עשרות תקנים בבתי משפט השלום ובמחוזיים פנויים זה זמן רב, והמשימה הראשונה תהיה למלא אותם במהירות. בהקשר הזה, עשוי הרכבה של הוועדה לבחירת שופטים להתגלות כמורכב יותר מאשר החלוקה הבנאלית למחנה ביניש ומחנה נאמן, הכל בכפוף לנושאים שעל הפרק: שאלות כמו מינויים מקרב השוק הפרטי למחוזי, אופיים של הליכי השימוע בוועדת המשנה של הוועדה לבחירת שופטים - והאם מותר לשאול את המועמדים במסגרתו שאלות של השקפת עולם אישית או מקצועית, ואפילו מידת השקיפות בעבודת הוועדה עצמה, יוכרעו על בסיס שכנוע ענייני בין חברי הוועדה, ולא על בסיס החלוקה המחנאית.

בסופו של דבר, נשיאת העליון תגלה שמה שאבד לה איננה היכולת להעביר החלטות או מינויים בוועדה, אלא רק היכולת לעשות זאת באופן בלתי מנומק. מעתה, היא תצטרך לעבוד קשה כדי ליצור קואליציות להחלטות שיתקבלו. אפילו לא כל חברי המחנה שלה נמצאים בכיסה באופן אוטומטי: השופט אדמונד לוי תמיד שידר מסר של נפש חופשית, ועו"ד בן-ארי עצמאית בדעותיה יותר מגיא-רון. גם עו"ד מרינסקי איננו בכיסו של השר, אך הוא מצויד באג'נדה מקצועית באשר לתפקודו הרצוי של בית המשפט העליון ובאשר למינויים מקצועיים לשיפוט, הקרובה לזו של נאמן.

ביניש עוד עשויה להפיק תועלת מ"חוק סער" שהועבר בקדנציה הקודמת, הדורש רוב של שבעה מבין תשעת חברי הוועדה לצורך אישור מינויים לבית המשפט העליון.

החוק התקבל בניגוד לדעת שופטי העליון ונתפש בזמנו כחוק המתריס נגדם והמחייבם להגיע להסכמה רחבה בתוך הוועדה באשר למינויים לערכאה העליונה. כעת, עם הפיכת השופטים למחנה המיעוט בוועדה, עשוי החוק לבוא דווקא לעזרתם, ולהדגיש את זכות הווטו שהוא מעניק דה-פקטו למיעוט. הוכחה נוספת לחובה המוטלת על כל חברי הוועדה, לאחר שהאבק ישקע, להיכנס למהלך מורכב של הידברות.