ה-Main Street איבד את מקומו לטובת הקניונים הממוזגים - העיריות רוצות להחזיר את "הנשמה של העיר"

הוא היה הלב הפועם והמיתולוגי של העיר - ביטוי שמייצג ערכים מסורתיים; המסורת הישראלית היא קצרת נשימה - עוצמתו המיתולוגית של הרחוב הראשי מהדהדת רק בפיגועי התופת ■ האם הרחוב הראשי מסוגל לחזור ולמשוך את ההמונים?

לרעש המכוניות הזורמות בצומת בית הקרנות שבמרכז רחוב הרצל, רחובה הראשי של חיפה, מתלווה קולו של כרוז הקורא לעוברים ולשבים, גם לאלה המרוחקים, להיכנס לחנות הלחמים מאפיית אריאל וליהנות מדיל טוב. בקפה אגוז שבמדרכה ממול חורקים שן. אולי גם מפני שהקול הבוקע מהרמקול מציע קפה ומאפה "רק בעשרה שקלים!" ואילו הם ב-14. המלצרית טוענת שבעירייה לא מטפלים במפגע. אני חוצה את המדרכה ומבקש להבין למה דווקא בבניין שבפסגתו השעון, שלפיו כיוונו דורות של חיפאים את זמנם, דווקא בחלל שבו שכנה גלידה שניר המופלאה של ילדותי, התנחל לו עסק צעקני שכזה. "לקחתי את ההערה שלך לתשומת לבי", אומר בעל המקום. זאת פחות או יותר הייתה גם התגובה בעיריית חיפה.

"בעירייה חוששים להתעמת עם הבסטונרים של רחוב הרצל", אומר בעל עסק אחד ברחוב שתפארתו מאחוריו ושההווה שלו הוא שרשרת של חנויות בזאר. בעירייה מדברים על 120 מיליון שקלים המושקעים בשיפור התשתיות ובפניו של רחוב הרצל, וברגע שייגמרו העבודות על כל מקטעי הרחוב, הכול ייראה אחרת; אבל אותו בעל חנות סקפטי משיב כי "בעלי עסקים שכבשו את המדרכות לא יחזירו אותן".

המלחמה על מרכזי הערים ועל הרחובות הראשיים אינה מיוחדת לחיפה. היא הוכרזה בשלוש הערים הגדולות ובערי פריפריה נוספות, משיפור חזיתות ומדרחובים ועד רכבת קלה. אם לרגע חשבנו שמרכז העיר בישראל הפסיד סופית במערכה מול הקניונים והפאואר סנטרים, בשנה שעברה התבשרנו על פתיחת מרכזי מסחר במתחמים כמו נמל תל אביב, נמל יפו והעיר העתיקה בבאר שבע. השאלה היא אם ה"מתחמים" הם התשובה היחידה של העיר למבצרי הצרכנות שמאיימים עליה מבחוץ. האם הרחוב הראשי, שהיה מרכז המסחר של העיר, ושבו היו גם ההתגודדויות, הבילויים והתהלוכות, מסוגל לחזור ולמשוך את ההמונים, לשוב ולתפוס את הבכורה. האם הגדרת הרחוב הראשי כמרכז העיר, פיזית ומטפורית, עדיין תקפה?

בפריפריה אלה אכן הרחובות החוצים את העיר לכל אורכה, באותו אפיון מיתולוגי של הרחוב הראשי בעיירות המערב הפרוע. ברוב העיירות בארצות הברית אף נותר הרחוב הראשי בשמו הגנרי, Main Street. יש ערים גדולות בעולם שיש בהן כמה רחובות כאלה. ויש גם וריאציות, שהמוכרת שבהן היא הרחוב החוצה את ניו יורק, ברודוויי.

במדיה האמריקאית, הביטוי מיין סטריט מייצג ערכים מסורתיים, בעלי עסקים קטנים, הניגוד של וול סטריט ואמריקה התאגידית. לאורך ברודוויי בניו יורק עדיין מקיימים את מצעד חג ההודיה המסורתי של בית המסחר מייסיס, ומנחיתים את הבלון של סוף השנה האזרחית בכיכר טיימס. המסורת הישראלית היא קצרת נשימה. נעלמו המצעדים הצבאיים ברחובות הראשיים, העדלאידע של תל אביב הוסטה לפרבר שינה שלה, אירועי ענק הועברו לפארקים ולאצטדיונים או הופרטו למסיבות רחוב שכונתיות. עוצמתו המיתולוגית של הרחוב הראשי בישראל מהדהדת רק בפיגועי התופת, כגון אלה שהיו בדיזנגוף התל אביבי וברחוב יפו בירושלים.

"רחוב ראשי הוא הנשמה של העיר", אומר יורם פוגל, אדריכל ומתכנן ערים ירושלמי. "רחוב ראשי בנוי מקטע רחוב, כיכר, קטע רחוב, כיכר. זו הסכמה. ערים חדשות וישנות מנסות להגיע למצב הזה של רחוב ראשי שבו קורה הכול, ליצור לו את החתך הנכון ולשוות לו צורה נכונה, כי כולנו רוצים שיהיה מקום להסתובב בו ושיקרו בו דברים".

טוב ויפה, אבל עובדה שהסכמה הישנה לא עובדת. גם לא ברחוב יפו, רחובה הראשי של עיר הבירה ונתיב מרכזי במסלולה של הרכבת הקלה העתידית, פרויקט שפוגל מעורב בו. רחוב יפו ירד מגדולתו, ולא רק מפני שחפירות הרכבת הקלה נמשכות כבר חודשים ארוכים, משבשות את התנועה ברחוב, מרחיקות ממנו הולכי רגל ומשתקות את חיי המסחר לאורכו. "המבנים המגלומניים והקניונים לקחו מרחוב יפו את הכוח ואת הכבוד הראוי, ונשארנו עם כמה אלמנטים אקסקלוסיביים ומנגד אלמנטים בנאליים כמו הבזארים", סבור פוגל. "בערים אירופיות הצליחו לשמור על לוקסוס בגלל מסורת של שנים ויופי שמושך לשם אנשים. אתה לא בא לעיר אירופית בגלל הקניונים. עיריית ירושלים צריכה לשמר את הקסם של הרחוב הראשי הישן, לא למלא אותו בבנייני משרדים, כי אף אחד לא יבוא לראות. זה הקסם של הרחוב הראשי, ואסור להפסיד אותו. כל רומא בנויה כך, שדרות אליזה בפריז, אוקספורד סטריט בלונדון, יש שם מרכזים אקסקלוסיביים אבל לא מפלצתיים, הם פועלים בקנה מידה סביר, מרכזים שעובדים עם הרחוב".

האדריכל והיסטוריון הבנייה דוד קרויאנקר, מחבר הספר "רחוב יפו ירושלים, ביוגרפיה של רחוב", אומד את ירידתו של הרחוב הזה כתהליך של שש-שבע שנים, שרק החמיר עם בניית הרכבת הקלה. "הרחוב ירד מגדולתו בעיקר בגלל הקניונים", הוא אומר. "ירושלים התרחבה, ויש בה מרכזים מקומיים שלקחו מהחיים של רחוב יפו. אתה עובר ברחוב, השילוט לא אחיד, כבלים בולטים של מזגן ושל טלפון, סוככים קרועים. יש ברחוב יפו חנויות שלא ניקו אותן משנות ה-20".

למה זה?

"ירושלים היא עיר ענייה, רוב הציבור בה אנשי צווארון לבן שעובדים במשרדי הממשלה והעירייה, משכורות נמוכות יחסית, רבע מהם לא עובדים בכלל. מה אוכלוסייה כזאת קונה? בגד ב-15 שקלים? זאת רמת החנויות ברחוב. רחוב יפו זה לא קניון שיש בו פיקוח. כאן מישהו מוכר באגטים, ומיד קם מישהו לידו ובא שלישי, הרביעי יגלה שיש יותר מדי דוכנים, ואז כולם פושטים את הרגל".

דיזנגוף או אבן גבירול?

בניגוד לירושלים, שלאורך השנים שמרה על האפיון ההיסטורי של רחוב ראשי החוצה אותה, גם אם כעת הוא נראה כמו שהוא נראה, תל אביב ראתה כמה רחובות ראשיים במאה שנות קיומה. החל ברחוב הרצל של ימיה הראשונים, עם מסילת הרכבת ועם גימנסיה הרצליה בקצה, עבור לאלנבי התוסס של שנות ה-30 וה-40, ורחוב דיזנגוף, שהתקבע כרחוב ראשי החל בשנות ה-50, והכול חוזרים אליו ובודקים, מאז נפילתו, כמו למראשותיו של גוסס, איך ומה קרה ומה ניתן לעשות, ואם קם לו יורש.

שיטוט לאורך רחוב דיזנגוף יביא אתכם, בסמוך לכיכר, לתמונת ראי של צומת בית הקרנות ברחוב הרצל בחיפה. קובי קמין, מו"ל, סופר ובעלים של חנות הספרים קדמת עדן שליד הכיכר, קוטע את השיחה בינינו ושועט אל ספריית הווידיאו הסמוכה אליו, שגם בעליה הוציא רמקול אל פתחה, ומבקש שינמיכו. "מאפיין של התחנה המרכזית", מגדיר קמין את המנהג בשובו.

הוא העתיק את חנות הספרים שלו מרחוב קינג ג'ורג' לכיכר לפני כשש שנים, ולא רואה הבדל בהיקפי האנשים שחולפים ברחוב או שנכנסים אליו. חנותו משקיפה אל הבניין המקיף את הכיכר, בתכנונה המרהיב של האדריכלית ג'ניה אוורבוך, שחלקו המזרחי-צפוני נראה כמו לאחר הפצצה, שרוף ומרוקן. כאן ניצב פעם מועדון הכושר האופנתי-לרגע אוורי באדי, שמנוייו חוו, כמו הרחוב כולו, עליות ומורדות, הבטחות ושיברונן, עד שנסגר בפרצופם.

"דיזנגוף מקום גווע, ומכון כושר לא יכול היה לשנות את זה", אומר קמין. "זה לא כסית שבאים לראות ולהיראות. במכון כושר אנשים סגורים בתוך עצמם. כל מרכזי הכוח המרכזיים נעלמו. הארנונה קרעה פה אנשים, והם נטשו לשינקין. זה תהליך של שנים, ולא כל-כך מהר תוכל להחזיר מקום בסדר גודל של דיזנגוף לפעילות. מה שסתם את הגולל על הכיכר היה סגירת קולנוע תל אביב. שוק העתיקות של הכיכר זה קשקוש, בלי תחושת אמת. הפסז' הוא מהזנוחים בארץ - דוכן טוטו, חנות נעליים לא רלבנטית ומשרד כרטיסים. אין לך עוגן להיתלות בו. הכול דיבורים. את שדרות הפסלים, יוזמות מסחריות ככל שיהיו, לא מביאים לכאן. אפילו מצעד הגאווה כבר לא עובר בדיזנגוף. מה שיש בדיזנגוף זה לא תנועת אנשים אלא טפטוף".

"כוח החיים של עיר חזק מכול"

כשמציבים את הרחוב הראשי מול הקניון המאזנים ברורים. מזגני הקניון עושים אותו לאתר קניות ובילוי אידיאלי בשמונת חודשי הקיץ הישראלי. הוא נקי מהרחוב, מסודר ונעים ומפוקח מלמעלה, ויש בו חניה מסודרת, "למרות שאני מכיר אנשים שבאים לחנות בדיזנגוף סנטר והולכים לטייל בדיזנגוף", דברי גודוביץ.

אולי רחוב ראשי צריך תמהיל, פיקוח, כמו קניון?

"אף אחד לא יודע מה ילך ברחובה של עיר. אין נוסחה ואין מתכון. ואל תכפה סדר יום עירוני, כי לא תצליח, כשם שאתה לא שולט במזג האוויר. לעיר יש תוכנית משלה, היא איתני הטבע ואנחנו רק תמרורי תנועה, בגדר המלצה בלבד. מישהו צפה שרחוב שינקין יהיה מה שהפך להיות? כוח החיים של עיר חזק מכול; אלא אם אתה צ'אושסקו, שהביא בולדוזרים ושגילח ציר של שישה קילומטרים מהארמון עד הכיכר האחרונה של בוקרשט".

מדרחוב יכול לעזור?

"גם לאסור תנועת מכוניות זה כפייה. מה עשו בליסבון? מדרחוב שלא מסמנים ולא כופים, וזה הצליח. לאנשים יש אינטליגנציה. עשו שם ניסיון בכל העיר ההיסטורית, הרחובות מרוצפים ומותר לך לנסוע ולחנות; אין מדרכה ולא כביש, אלא שטח מרוצף בין הבתים, ואנשים התרגלו שאפשר חיים משותפים בין הולך רגל לנוסע אופניים ומכונית, שיכולים לזרום ולהתחבר. בתל אביב, כדי להסביר לך שפה כן ופה לא, הלכו וצבעו מדרכות, והעיר נראית כמו קרקס מכוער, המצאה ישראלית שלא ראיתי בשום מקום בעולם".

בערי הפרברים והפריפריה, המצב ברור יותר. הרחוב הראשי היה ונשאר רחוב הכניסה הראשית לעיר, לפעמים הרחוב שדרכו אתה חולף את העיר. בעיר רחובות, למשל, זה רחוב הרצל. "יש שם שוק טוב, כולל התפתחות שוק פינוי, משלמים לבעל עסק שיתפנה, כי בעיר פריפריאלית כמו רחובות אין חלופות; אם יש רחוב מסחרי אחד, אתה צריך לשבת שם", מסביר אורן גלזר, מנהל החטיבה המסחרית באנגלו-סכסון. "הבנקים שם, אופטיקנה שם, רשתות אופנה, בתי קפה".

"התהליך הוא קשה ואכזרי ולפעמים שלומיאלי, אבל זה קורבן שאותו יצטרכו לשלם בעלי החנויות", מסכם פוגל הירושלמי. "מי שישרוד - טוב, ומי שלא - סיים את תפקידו. אני מאמין שהתהליך יסתיים, ושהרחוב יפרח".

הכתבה המלאה במגזין G

צרו איתנו קשר *5988