הטענות על גניבת הבחירות אינן הסיבה שהוציאה לרחובות טהראן את תומכיו של המועמד הרפורמיסט מוסאווי

במערב לא האמינו שזה קורה. הנשיא השנוא, הפרובוקטור, מכחיש השואה, הסמל האולטימטיבי של תוכנית הגרעין האיראנית, הפך למנצח שאין לו לגיטימיות. המוני איראנים החליטו שגנבו להם את הבחירות, וגמרו אומר לעצור את העניין ולהחזיר להם "את הקול שלהם", כמו שטענו איראנים רבים במדיה החדשה והישנה השבוע.

אבל לא הבחירות הגנובות הן המנוע שמאחורי המחאה העצומה הזאת. כמו שאמר פעם הנשיא קלינטון - זו הכלכלה, טמבל. "מה שהניע מלכתחילה את גלגלי המהפכה של 1979", אומר פרופ' דוד מנשרי מהמכון ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב, "היו המצוקות - בתחום החברתי, הכלכלי, הפוליטי והבינלאומי - שהעיקו על האוכלוסייה הרחבה ועל האליטות".

המהפכה של חומייני הציעה תקווה, שיש בידו את הפתרון לחוליי החברה המודרנית. "ערב המהפכה הייתי באיראן לצורך מחקר בן שנתיים", מספר מנשרי ומעיד כי "רבים מאלה שנהו אחרי חומייני לא עשו זאת בשל הרצון לחזור אל הדת, אלא מתוך תקווה להיטיב את חיי ילדיהם".

בעיני מנשרי, גם הפעם, המאבק המשולב לחירות ולרווחה כלכלית עומד ביסוד תנועת ההתנגדות הנוכחית. "יש תפקיד מרכזי למצוקה הכלכלית ולעובדה שציפיות החברה לא התגשמו. ילידי שנות ה-80 מסיימים עתה אוניברסיטאות ונמצאים בחיפוש, חסר תקווה לעתים קרובות, אחר תעסוקה הולמת. האינפלציה מרקיעה שחקים, והפערים החברתיים לא צומצמו. אם המאבק המהפכני היה למען צדק, טוענים רבים באיראן, חברה שבה יש כל-כך הרבה רעבים לא יכולה להיות חברה צודקת".

האם מינוי מוסאווי לנשיא הוא באמת השאיפה של המפגינים, או שזה רק ניקוז של תסכול גובר של האיראנים מהמשטר בכללו?

"זה בהחלט ניקוז של התסכול והאכזבה מ-30 שנות מהפכה. לפיכך, גם אם התנועה הזו תדעך או תדוכא, מה שנצרב בתודעה הציבורית בימים האחרונים יישאר חקוק זמן רב בראשם של האיראנים".

בישראל, כל גנרל בדימוס עשוי להיות מומחה לאיראן, אבל ספק אם יש מישהו שקשוב ומכיר לפרטים את המצב במדינת האייתוללות כמו מנשה אמיר, פרשן תחנת הרדיו קול ישראל בפרסית. כבר עשרות שנים הוא מדבר עם אזרחים איראנים ועוקב אחר המתרחש שם.

"כישלון כלכלי טוטאלי"

"אין ספק שהבעיות הכלכליות הן מהגורמים החשובים להידרדרות באיראן", מנתח אמיר. "אחת הסיבות לאהדה הגדולה כלפי מיר חוסיין מוסאווי, היא שהאיראנים זוכרים שהוא הצליח לנווט את המדינה היטב בשנות המלחמה עם עיראק, שגם הייתה תקופה של מצוקה כלכלית. אחמדינג'אד נכשל טוטאלית מבחינה כלכלית".

עיקר הכישלון, מתרשם אמיר, טמון במדיניות הכלכלית. "אחמדינג'אד נקט בצעדים שלדברי מומחים כלכליים הם בעלי תוצאות פטאליות. הוא ניסה לבטל את שיטת הסובסידיות ובמקום זאת לתת מענק ישיר לאזרחים. כלכלנים אמרו שזה צעד אינפלציוני שגוי מאוד. פעמיים הם שלחו לו מכתב מפורט והזהירו, אבל הוא לא שמע. כך הגיעה האינפלציה באיראן ל-23% לפי הנתונים הרשמיים". כלכלנים בלתי-תלויים, מספר אמיר, מעריכים שהאינפלציה האמיתית היא יותר מ-30%.

"ההתייחסות המזלזלת של אחמדינג'אד לכלכלנים באה מחומייני, מורו ורבו. האחרון אמר בהזדמנות מסוימת ש'כלכלה היא אוכל לחמורים'. במקום זאת, אחמדינג'אד מאמין בנבואה אלוהית ומעמיד פנים שהוא מקבל את עצותיו של האימאם הנעלם".

*ויש כמובן גם את נושא הגרעין, שהוביל לסנקציות בינלאומיות, שבטח לא שיפרו את המצב.

"המדיניות ההרפתקנית שלו הביאה את איראן להידלדלות מקורות המט"ח, כי היא מוציאה 12 מיליארד דולר על סבסוד של בנזין, כאשר שני-שלישים מהסכום הולכים על הייבוא שלו. האיראנים גם השתוממו כשאחמדינג'אד הבטיח מיליארד דולר לוונצואלה, מיליונים לבוליביה, נתן 500 מיליון דולר לחמאס, התחייב לסייע לשקם את לבנון, הרחיב את תוכנית הטילים וכמובן קידם את פרויקט הגרעין. הם פתאום קלטו שרק להם לא נשאר אוכל".

*פרויקט הגרעין לא נתפס שם כגאווה לאומית, כסוג של קידמה שתשרת את כולם?

"אחמדינג'אד ואנשיו לא יודעים לנהל מדינה", מכריז אמיר. הוא מזכיר שהאיש שמבטיח לעמו להשיג את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, חסר את המיומנות לבנות בית זיקוק נוסף. למרות שמאז המהפכה, לפני 30 שנה, הוכפלה האוכלוסייה מ-36 מיליון נפש ל-72 מיליון, ולמרות היותה מעצמת נפט, בכל שנות השלטון האסלאמי לא הוקם באיראן בית זיקוק חדש".

*אז ההמונים יצאו לרחובות בגלל הניהול הכושל?

"מתוך התבוננות של עשרות שנים במתרחש באיראן, שוכנעתי שקריאה לדמוקרטיה וחופש דיבור לא יכולים להביא להתקוממות עממית במדינה". לדעתו של אמיר, הדבר היחיד שיכול לעורר את האיראנים זה הנושא הכלכלי. "בדקתי ומצאתי שב-30 השנים מאז המהפכה, כל המהומות באיראן היו על בסיס כלכלי וחומרי. גם אחמדינג'אד עלה לשלטון עם הבטחה שהוא יביא את הכנסת הנפט לשולחנו של כל אזרח, אבל התוצאה הייתה הפוכה".

הזיופים הם הטריגר

ד"ר סולי שאהוור, ראש מרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, מוצא יותר "אלמנטים מערביים" במהומות של הימים האחרונים. "המהומות הן לא על הזיופים. זה הטריגר. הרי התהליך של הבחירות לא דמוקרטי בעצם העובדה שמבין אלפים נבחרים בודדים כמועמדים לנשיאות, כאשר השיקול העיקרי לבחירתם הוא היותם נאמנים למשטר".

לא ברור אם המחאה שראינו השבוע מסוגלת להביא לשינוי שלטוני של ממש. מוסאווי, כאמור, הוא חלק מהממסד. הוא לא מהפכן. אפשר להתרשם מהגישה הזו כשרואים כמה הוא השתדל לשכנע את תומכיו לבטל את ההפגנה של יום ב' האחרון, שנגמרה בפצועים רבים, וככל הנראה גם ביותר מ-20 הרוגים.

אבל אם מוסאווי לא מסוגל לשאת את הדגל, האם יש מי שמסוגל? הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של ניסיון ההפיכה הכושל של קומוניסטים שמרנים נגד מיכאיל גורבצ'וב ב-1991. הקושרים לא הצליחו במזימתם, למרות הטנקים שהעלו על הכיכר האדומה. אבל גם גורבצ'וב לא חזר לכיסאו. הדמות שצצה לה בכיכר וטיפסה על הטנקים הייתה זו של בוריס ילצין.

הטיפוס של ילצין על הטנק הביא אותו לכיסא של נשיא רוסיה ואת ברית-מועצות לפירוקה הסופי.

מנשרי מתאר את ההתמודדות בבחירות הללו כביטוי של יריבות אידיאולוגית, פוליטית ואישית. כולל השתלחויות אישיות ומכות מתחת לחגורה. הוא מעריך שלתנועת ההתנגדות יש עוצמה מוסרית ותמיכה ציבורית רחבה. "אין ספק כי התנועה חזקה אף יותר מהעומד בראשה, מוסאווי, במיוחד לאור הרוח הגבית שהיא קיבלה מהנשיא אובמה".

*דווקא האיראנים שואבים תמיכה מ"השטן הגדול"?

"כן. הם התרשמו מהדרך שבה עלה לנשיאות, והן מהסיסמה שלו, 'כן, אנו יכולים'".

בעניין הזה, מנשרי מצביע על תופעה מעניינת: "נשיאים דמוקרטים, בעיקר כאלה שהעלו את זכויות האדם לראש סולם העדיפויות שלהם, תמיד הזינו תקווה בקרב חוגי אופוזיציה באיראן: ראש הממשלה מוחמד מוצדק שהיה לראש הממשלה ב-1951, בעת נשיאותו של הארי טרומן; חומייני עלה למפה הלאומית ב-1963, בעת כהונת קנדי, והמהפכה האסלאמית בשלה בתקופת הנשיא קרטר. האם בכל זה יש די לערוב להצלחה? לא ברור".

זרעי המהפכה הבאה

רז צימט, דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה ועמית מחקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב, לא מאמין שיש פוטנציאל להפיכה, משום שאין לאופוזיציה האמיתית הנהגה שמסוגלת להניע מהלך כזה.

צימט: "לא ברור מי מנהיג את המחאה. מוסאווי הוא ספק-מוביל ספק-מובל. הוא אימץ את תפקיד המרגיע, וקורא לפעולה לא אלימה, כי הוא לא באמת איש אופוזיציה. בבחירות הוא הגדיר את עצמו 'רפורמיסט שמרן'".

צימט גם מתרשם שהתמיכה של ההנהגה הדתית באחמדינג'אד תוביל לכך שהשלטון לא יאפשר למחאה להשפיע על כוונותיו. "המשטר חושש לדכא את המחאה באופן אלים, אבל אם לא תהיה לו ברירה, זה מה שיקרה".

*מה בעצם הבעיה לדכא את המהומות כמו את אלה של הסטודנטים ב-1999?

"משום שהרבה איראנים מאמינים שהיה זיוף של הבחירות. זה פוגע בלגיטימיות של שלטון האייתוללות, ודיכוי אלים יפגע בכך עוד יותר. ההפגנות של 1999 היו רק של הסטודנטים. ולכן משמרות המהפכה קיבלו אור ירוק לפעול. הזהירות של השלטון נובעת הפעם מההיקף של המחאה, למרות שגם כאן, זו בעיקר טהראן. אין הנהגה כלל-ארצית למחאה".

מנשה אמיר: "עתיד המחאה תלוי במידה מסוימת בהתמדת מוסאווי בדרישתו לערוך בחירות חוזרות ובכך שהוא יוסיף לעמוד בראש. כל עוד זה יקרה, המאבק לא ידעך, ואפילו אם ידעך, נזרעו הזרעים למהפכה הבאה באיראן. אירועי השבועיים האחרונים הורידו את הפחד של האיראנים מלהתעמת עם המחנה המדכא. עד היום העם האיראני לא יצא לרחוב, כי הוא פחד שיטבחו בו. הפחד הזה ירד במידה רבה".