כולם מדברים עכשיו על אברהם הירשזון ושלמה בניזרי. אבל הם אינם החשובים ביותר בסיפור הזה. חשובים הרבה יותר הם לא המושחתים שנכלאו, אלא הלוחמים שהביאו לכליאתם. ואני לא מתכוון לפרקליטות ולמשטרה, שזה תפקידן. אני מתכוון לשני הלוחמים מן היישוב: מעין אגם, שחשפה את שחיתויות הירשזון, ויעקב בוכריס, שפתח את פרשת בניזרי. אלה הגיבורים האמיתיים. אלה האנשים שחשפו את בניזרי והירשזון - אבל דבר חשוב נוסף: את כפיות הטובה של החברה הישראלית ואת סולם הערכים, או חוסר הערכים שלה.
חושפים ומשלמים
אגם היתה מזכירת האיגוד המקצועי בהסתדרות העובדים הלאומית, ואת מעללי הירשזון ואנשיו היא פירטה במכתב אל מבקר המדינה, ומשם זה נמשך. בוכריס היה מנכ"ל שירות התעסוקה. הוא סירב לדרישת שר הרווחה בניזרי להטות מכרז לטובת החבר משה סלע. בוכריס פוטר, העניין הגיע לבג"ץ, ומנקודה זו הדברים התגלגלו עד לבית הסוהר.
סיפור דומה מאוד. שני עובדים בכירים שלא רצו להשלים עם השחיתויות בארגונים שעבדו בהם. שניהם פוטרו על ידי המושחתים. אבל כאן לא מסתיים הדמיון. גם אגם וגם בוכריס הוחזרו לעבודה במצוות בתי משפט. אבל למעשה לא לעבודה חזרו, אלא למסכת השפלות וייסורים מצד אלה שאת מעשיהם חשפו ומצד עושי דברם. בסופו של דבר הם מצאו את עצמם מחוץ למקומות העבודה.
חושפים ומנודים
מה קרה להם לאחר מכן? הם נשארו מובטלים ומוכים. למה? כי "אף אחד אצלנו לא אוהב שטינקרים", כפי שניסח את זה טוקבקיסט אחד. במילים אחרות: מעבידים לא רוצים אצלם מישהו שאינו מוכן לעבור לסדר היום על מעשים לא ראויים. לא מדובר בהכרח במעבידים שיש להם מה להסתיר; הנטייה להתרחק ממגלי שחיתויות קיימת גם אצל מעבידים ישרים כמו סרגל. זה עניין של מנטליות. מעבידים רוצים עובדים "רגילים". אם אינם כאלה, אפילו לטוב, הם אומרים לעצמם "מה אני צריך בעיות?". כן, לקבל לעבודה אדם ישר ואמיץ זו "בעיה". עדיף עובדים "גמישים", החוששים מפני מעבידם ונאמנים לו.
חושפים ונשכחים
אבל זה לא רק המעבידים. זה כולם, כולנו. אין לנו אורך נשימה. השחיתות נחשפה, המשטרה חוקרת, הפרקליטות בודקת - הלאה לפרשה ה"מסעירה" הבאה. שני מגלי השחיתויות האמיצים פוטרו? זה נורא, באמת נורא, צריך לעשות משהו. וכך זה נגמר, עם האמירה "צריך לעשות" שמשקיטה קצת את מצפוננו (אם קיים עדיין), ומאפשרת לעבור הלאה באלגנטיות.
בימים אלה שוב נזכרים בהם. מראיינים אותם בלי סוף, בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונים. זה אייטם נפלא למלא בו את העמודים הרבים והזמן הנרחב של סוף השבוע. ביום ראשון זה כבר יהיה פאסה. ומה יקרה עם אגם ובוכריס? הם ימשיכו לשלם את מחיר חשיפתם. ואולי מישהו יציע להם תעסוקה הולמת בעקבות הפרסום. מה שמעצים עוד יותר את המחדל: למה רק עכשיו? איפה הייתם - היינו - כל השנים כשהם נותרו בודדים ומנודים? אז הם לא היו אייטם?
חושפים ומורתעים
אם מסכמים את כל מרכיבי פרשיות הירשזון ובניזרי, אז השורה התחתונה היא כישלון של המאבק נגד השחיתויות. העונשים הכבדים הם חשובים ביותר, אין ספק. האם ירתיעו? בוודאי יהיו כמה שייבהלו, אבל ברור שהנגע לא ייעלם. אז הידד למשטרה ובראבו לפרקליטות, והדרן לשופטים. אבל קצת פרופורציה: בואו נזכור שכל הארגונים רבי העוצמה האלה לא היו מצליחים להושיב בכלא את שני המושחתים - לולא האזרחים האמיצים אגם ובוכריס.
אם המסר של העונשים הוא הרתעתי לגבי מושחתים פוטנציאלים - הרי שהמסר כלפי מגלי שחיתויות פוטנציאלים גם הוא הרתעתי: אל תעשו את זה. תראו מה קרה לאגם ובוכריס. לא תקבלו תודה, לא יזכרו אתכם - ואתם עלולים להישאר ללא פרנסה. ואז - מה תהיה שווה הרתעתם של מושחתים, כאשר לא יהיה מי שיחשוף את שחיתותם?
חושפים ומחובקים
כמו שבתי המשפט שינו את גישתם כלפי ענישת אנשי ציבור, כך המדינה חייבת לשנות את גישתה כלפי מי שחושף אותם. גילה עובד שחיתות, המדינה חייבת להעניק לו את חסותה. כלומר - לדאוג קודם כול לכך שהוא לא ייפגע כלכלית. ולאחר מכן לעשות הכול כדי שלא ייפגע גם חברתית. לחבק אותם, להעניק להם פרסים, אותות הוקרה, להפוך אותם לגיבורי תרבות לפחות כמו יוצאי ויוצרי תוכניות "האח הגדול". כי אין מלחמה בלי לוחמים.
matigolan@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
