מייקל ג'קסון - נסיקתה וצניחתה של אימפריה כלכלית

מותו בטרם עת של יוצר האלבום הנמכר בהיסטוריה יוליד, בלית ברירה, שלל סכסוכים כספיים וקרבות משפטיים שיימשכו עוד שנים, חלקם כבר פתוחים.

ג'קסון היה אמור להתחיל בחודש הבא סדרה של 50 הופעות באולם ה-02 בלונדון, כשתאריך הפתיחה שלה נדחה כבר כמה פעמים בחודשיים האחרונים. 750 אלף רוכשי הכרטיסים היו אמורים לייצר לג'קסון ולחברת ההפקות aeg הכנסות של כ-70 מיליון דולר, כשהרווחים יתחלקו בשווה בין האמן למארגנים.

אבל, aeg, מגופי ההפקה המובילים בעולם, נטלה על עצמה סיכון עצום. מעבר להיסטוריית הביטולים הלא מפוארת של ג'קסון, מעבר לספקות לגבי יכולותיו הנפשיות והפיזיות לעמוד במעמסה, חברת ההפקה עוד תפרה עימו מראש חוזה שנועד להמשיך אפילו מעבר ללונדון ולאירופה, למסע הופעות כלל עולמי שיימשך ב-3 חלקים עד ל-2013.

ג'קסון נאלץ ליטול על עצמו מחוייבות לעבודה בסדר גודל שבו לא עמד מזה 15 שנה, משום שכפי שאמר אחד ממקורביו בעילום שם למגזין ה"רולינג סטון": "ג'קסון הוא מיליונר שניהל סגנון חיים של מיליארדר".

ה"רולינג סטון" מציג בגליונו מהשבוע שעבר תחקיר מקיף על קשייו של ג'קסון בדרך לאולם בלונדון, כיוון שעוד טרם מותו רבים הטילו ספק ביציאת התכנית לפועל.

אולם ג'קסון, למעשה, סבל כל חייו הבוגרים מניהול כלכלי כושל. הוא היה אמנם האמן הכי רווחי בשנות ה-80, והגיע אליהן אחרי קריירה משגשת ב"חמישיית ג'קסון" בשנות ה-70, אבל בעשורים האחרונים החליף סדרות של מנהלים ועורכי דין, וכשמכירותיו החלו להיחלש בשנות ה-90 - הוא לא נערך לכך בהתאם.

את "חוות נברלנד" שלו מכר לאחרונה כחלק מעסקה עם חברת ניהול חדשה, שהיתה אמורה לייצג אותו הן מול בעלי חוב שונים שתבעו ממנו עשרות מיליוני דולרים, והן מול מנהלים, עורכי דין ורואי חשבון קודמים שלו, שמולם מנהל ג'קסון שרשרת של תביעות הדדיות.

חלק ממקורביו טענו לאחרונה כי ג'קסון הסכים לחזור לבמות רק על מנת ש-3 ילדיו הצעירים יזכו לראות אותו מופיע, אך למרבה הצער יורשיו ייאלצו להיאבק משפטית לאורך שנים על מנת להיחלץ מהבוץ הכלכלי ממנו אביהם כבר לא יתרומם.

לדעת מומחים, ההשקעה הכלכלית הכי משתלמת שג'קסון עשה בחייו היתה רכישת קטלוג השירים של הביטלס בשנות ה-80 תמורת סכום שהוערך בכ-300 מיליון דולר. אולם פרט לכך - ולהבדיל מסופרסטארים אחרים בני מחזור האצטדיונים של שנות ה-80 כמו מדונה, ברוס ספרינגסטין ופרינס - ג'קסון סבל תמיד מניהול כושל ומפזרנות יתרה.

מהדורת 25 השנים המהודרת ל"מותחן" מכרה לפני שנה 3 מיליון עותקים ברחבי העולם, כמות מכובדת אפילו לאלבום חדש של אמן ותיק ברמתו, אבל להבדיל ממדונה ומספרינגסטין שהונם האישי מוערך במאות מיליוני דולרים - סכום שכזה משוער כקרוב לסך החובות שג'קסון השאיר במותו.

בהתחשב בניסיון העבר של תעשיות פוסט-המוות של כוכבי הפופ - מאלביס פרסלי וג'ון לנון וקורט קוביין דרך ג'ימי הנדריקס, בוב מארלי, טופאק שאקור וג'יימס בראון - אין ספק כי יורשי ג'קסון יוכלו להרוויח סכומי כסף עצומים בשנים הבאות ממכירת שירים, הקלטות, מוצרים נלווים וזכיינות לשימוש בשמו ובמורשת שלו. אלא שלשם כך ייאלצו לשמור ולהפגין ניהול קר רוח, שכלתני, זהיר ועקבי - בדיוק זה שלא היה למנוח עצמו.

מייקל ג'קסון - אבולוציה של מוזיקאי-על

ב-20 השנים האחרונות לחייו השערוריות סביבו כה תכפו והתרבו, עד שכמעט והשכיחו מהתודעה את קיומו ואת מעמדו של מייקל ג'קסון כמוזיקאי-על. הוא היה אחד מ-3 המוזיקאים השחורים החשובים ביותר בתולדות הפופ, אחרי ג'יימס בראון ולצד סטיבי וונדר. בדרך לתקליט הנמכר ביותר בהיסטוריה, "מותחן" מ-1982, ג'קסון בנה עצמו כזמר, מלחין, מעבד, מפיק מוזיקלי ורקדן פנומנלי.

הוא החל כסולן של חמישיית הג'קסונים תחת ניהולו הרודני של אב המשפחה, וכבר אז, כשעיקר תפקודו הסתכם כמבצע ופחות כיוצר, היכולות הקוליות שלו היו סנסציוניות. לג'קסון היתה ישיבה על קצב ייחודית וחד-פעמית, וה"פרייזינג", הפיסוק המוזיקלי של המילים, ההברות והמשפטים שלו על הרקע הקצבי וההרמוני, היו מעוררי השתאות ופשוט בלתי ניתנים לחיקוי.

בשלבים מאוחרים של הקריירה, בעיקר באלבום "BAD" מ-1987, הוא כבר השאיר לעצמו חלקים נרחבים בשירים להתנשמויות, התנשפויות ואלתורי הברות נטולי תוכן, שבהן הקול האנושי שלו ניגן בווירטואוזיות תפקידים שג'קסון המציא ושבדרך-כלל שמורים לכלי הקשה ולכלי נשיפה.

ג'קסון המוזיקאי צמח בחברת "מוטאון", הבית הכי משגשג של מוזיקת הפופ השחורה בשנות ה-60, וקיבל שם את כל מטען הידע העצום של אמנים עמיתים, כמו סמוקי רובינסון, מארווין גיי, דיאנה רוס ויתר כוכבי החברה. אבל את חותמו ההיסטורי על עולם המוזיקה הותיר בעיקר בשיתוף-הפעולה שלו כסולן עם מפיק העל קווינסי ג'ונס, שהחל ב-1979 באלבום שנותר עבודתו המוזיקלית הפנטסטית ביותר, off the wall. שם ג'קסון התגלה גם כמלחין מעולה, וכמי שיכול לספוח אל תערובת הפופ-נשמה-דיסקו שלו השפעות כמעט מכל מקור אפשרי.

באלבום הראשון עם ג'ונס היו בעיקר השפעות לטיניות וקריביות, ובשני, "מותחן", כשהשניים הכניסו קריצות רוקיות ואת הגיטרה של אדי ואן הילן הלבן, הם שברו את שיאי המכירות של כל הזמנים. במהדורה מאוחרת שיצאה במלאת 25 שנים ל"מותחן" נכללה גם סקיצה מוקדמת וביתית של ג'קסון ללהיטו הגדול ביותר "בילי ג'ין", ובה ניתן לשמוע עד כמה ג'קסון הגיע מוכן לאולפן עם המצאות הפקתיות משל עצמו.

למרות שג'קסון נהנה משירותי המפיק הטוב ביותר של המוזיקה השחורה, הרי שקווינסי ג'ונס לא המציא אותו - הוא רק שכלל אותו. הם עשו ביחד ב-1984 את ההמנון פרו רעבי אפריקה "אנחנו העולם", ומאז, עדיין עם ג'ונס ואחר-כך גם בלעדיו, החל היבול המוזיקלי של ג'קסון להפוך ליותר שבלוני ולפחות זוהר.

בשנות ה-90 ג'קסון עבר ממעמד של חלוץ וממציא ופורץ דרכים, למי שמנסה להתחקות אחרי אופנות ומחזר אחרי אהדת הציבור, בשירים שחלקם התחרו לשווא בצעירים אופנתיים ממנו, וחלקם היו החלשים ביותר שיצר. דווקא בשנים האחרונות עבד לקראת אלבום קאמבק עם כמה מהעילויים העכשוויים הכי חמים במוזיקה השחורה, באלבום שהיה אמור לצאת רק לאחר שיבתו לבמות בקיץ הקרוב.

חלק מההצלחה של ג'קסון כבעל האלבום הנמכר בכל הזמנים קשור לא רק לאמנות טהורה אלא גם לתזמון ולמהלכים שיווקיים ותדמיתיים חלוציים שסייעו לו. אבל בניגוד לדעת רבים ממקטרגיו, ג'קסון מעולם לא היה אמן חלול או בובתי, או נטול אופי וזהות ויכולות אישיות מפעימות. נהפוך הוא - חלק מהטרגדיה של חייו ושל מותו נובע מכך שמשלב מסוים בקריירה הפופולריות של ג'קסון חיבלה בכושרו היצירתי, במקום שתעזור לו למקסם אותו.

ג'קסון האייקון שיתק וכיווץ את ג'קסון המוזיקאי כבר 20 שנה לפני ששרירי הלב של האדם והאמן הכה ייחודי הזה חדלו מלפעום.