טור דה כלום

ההתעניינות הגלובאלית בטור דה פראנס שוקעת. אפילו בפריז כבר בקושי מדברים על המירוץ, ולא צריך להיות גאון כדי לעלות על הסיבה: הסמים. ידעתם שבשבת זה התחיל?

אני גר בפריז, ולמרות שהטור דה פראנס החל בסוף השבוע, בקושי אפשר להרגיש את זה כאן. כבר לא רואים את אותן כרזות ענק של רוכבים בבתי הקפה, ולא שמעתי שיחה אחת ברחוב שנוגעת למירוץ. אפילו עיתון הספורט "ל'אקיפ" - שהוא אחד הבעלים של הטור - בחר להקדיש ביום הפתיחה של המירוץ את השער שלו לכדורגל. נתוני הצפייה מראים כי הסמים הרסו כל חלקה טובה בטור, ואלו שעוד צופים בו עושים זאת באירוניה גמורה.

עד לא מכבר רוכבי אופניים היו גיבורים ברחבי אירופה. רוכבים שכבר הלכו לעולמם כמו פאוסטו קופי וז'אק אנקטיל עדיין הרבה יותר מפורסמים וידועים לכלל הציבור בהשוואה לכל אחד מהרוכבים שהחלו בסוף השבוע את המירוץ במונאקו, מלבד לאנס ארמסטרונג בן ה-37.

זה לא שאלו שרכבו פעם לא לקחו סמים, ושעכשיו לפתע כולם מרמים. סמים תמיד היו חלק מהטור. במשך הרבה מאוד שנים זה היה מקובל. להבדיל מהתנועה האולימפית, הטור דה פראנס מעולם לא שאף להתנהל בניקיון בהקשר של הסמים. זה פשוט חלק מהעניין, חלק מהתרבות הצרפתית. בדיוק כמו היינות המובחרים שיש לצרפתים בכל מחוז או הנשים הצרפתיות היפות ויתר המנעמים שיש להם להציע.

הטור החל לשקוע בדיוק כשהסובלנות כלפי סמים נגמרה. ב-1998 תפסה המשטרה את הפיזיותרפיסט הבלגי ווילי ווייט כשרכבו מלא סמים שנועדו להעברה לרוכבים. כמות הסמים שהיתה ברכב הדהימה וזעזעה את האוהדים, בעיקר את הצופים החדשים יותר של המירוץ - הגרמנים והאמריקנים שהיו פחות מודעים לדברים האלו מאשר הצרפתים.

למרות שהסקנדלים הפכו לחלק בלתי נפרד מהמסורת של הטור, עם הגילויים הראשונים של פרשות הסמים עדיין נרשמה עלייה במספרי הצופים במירוץ. שאלתי חבר, חולה רכיבה, מדוע הוא עדיין מסתכל על הרוכבים האלו שמרמים את כולם. "גם אם אתה לוקח סמים", הוא הסביר, "אתה עדיין צריך לטפס לפסגת הר הוונטו".

פגיעה אנושה

אלא שבסופו של דבר הסקנדלים שהפכו תכופים יותר ויותר, וגרמו לאנשים לכבות את מקלטי הטלוויזיה. קווין לאבי, חוקר של חברת Futures Sport and Entertainment, מצא שהממוצע של צופי הטלוויזיה בשווקים העיקריים של הטור, ירד ביותר מחצי מאז 1998. כדוגמה הוא נותן את הקטע המסיים של הטור ב-2002 בו צפו 22 מיליון איש, אבל בשנה שעברה כבר צפו בו רק 14 מיליון. הרבה אירועי ספורט איבדו צופים במהלך השנים, אבל הפגיעה בטור היא האנושה מכולן בהקשר הזה.

בגרמניה, שני הערוצים העיקריים המשיכו לשדר את הטור, אבל רק בגלל שהחוזים שהיו חתומים עליהם חייבו אותם לכך. השנה הם ישדרו רק 60 עד 80 דקות מדי יום - כרבע מהזמן שהיו מקצים למירוץ בשנים הקודמות. בנוסף הם מתכוונים להקדיש כל זמן שנחוץ כדי להראות את הסקנדלים וסיפורי הסמים לכשיהיו. בארצות הברית רק כ-200 אלף אנשים בממוצע רואים קטע יומי בטור דה פראנס. בספרד ממוצע הצופים בטור ירד בכמחצית מאז שנת 2000, למרות ששלושת המנצחים האחרונים בטור היו ספרדים. גם בצרפת נרשמת ירידה משמעותית בכמות הצופים.

"מי שצופה היום בטור הם בעיקר אנשים מבוגרים", אומר אלבי. אלו בעיקר אנשים שעוד זוכרים את קופי. וכמשדברים על קופי צריך לזכור שהזכייה האחרונה שלו היתה ב-1952.

מארגני הטור מעדיפים לדבר על השווקים המתפתחים החדשים שהטור הגיע אליהם. אבל על מה בעצם מדובר? ערוצי טלוויזיה במדינות זניחות משדרות את המירוץ, אפילו פיג'י משדרת את המירוץ הנוכחי. ברוב המקרים, הטור נדחק לערוצים שוליים עם רייטינג כמעט אפסי - כמו למשל ערוץ ITV4 שמשדר בבריטניה. המארגנים גאים לומר שהמרוץ אמנם הגיע לסין עם 1.3 מיליארד התושבים שלה, אבל הנתונים האמיתיים מראים שהרבה פחות ממיליון איש בסין יצפו בקטעים היומיים של הטור. אפילו הגלובליזציה לא יכולה להציל את המירוץ.

אבל למרות כל מה שנאמר, מבחינת מספרים הטור עדיין חזק יחסית לאירועים השנתיים איתם הוא מתחרה. האירועים השנתיים היחידים שבהם צופים יותר אנשים מהטור הם ליגת האלופות והפורמולה 1. ועם כל הכבוד לגראנד סלאם ה-15 של רוג'ר פדרר, את הטור עדיין רואים באירופה יותר אנשים מאשר את טורניר ווימבלדון.

צרו איתנו קשר *5988