לזכר ימי הפופ

יש שתי אסכולות שמתייחסות לזכרם של אמנים. אחת, שלפיה רק יצירתם נחשבת, בין אם קראו להם וגנר או לחילופין בן-אמוץ, ושנייה, שלפיה תכונותיו של אדם הן חלק בלתי-נפרד מיצירתו. בדרך-כלל (וגנר הוא יוצא מן הכלל עבור ציבור מסוים מאוד של ישראלים, ולא בכדי) גוברת הגישה הראשונה. גם מפני שלא נהוג לדבר סרה במתים, וגם מפני שהיצירה, אם אכן גדולה הייתה, ממשיכה לחיות הרבה אחרי שחטאיו של האדם נשכחים.

לא רק לזיכרון יש שתי אסכולות שונות, אלא גם לביקורת. אחת גורסת שהמבקר שם עצמו לשופט, ולכן הוא רשאי לשפוט את היצירה ולבקרה לשבט או לחסד, והשנייה מאמינה במבחן התוצאה, לפיו אמן מצליח הוא אמן טוב.

אחרי ההקדמה הזאת ניקח הפסקה ארוכה כדי לברך את ערוץ 8. הסרט התיעודי על מייקל ג'קסון המנוח, שישודר בערוץ הערב, שובץ לשידור עוד בטרם הסתלק מאיתנו הזמר. רצה הגורל והסרט ישודר בדיוק יממה לאחר טקס האשכבה. אם אכן, כפי שגרס פעם איינשטיין, צירופי מקרים הם דרכו של האל להראות שיש לו חוש הומור, הוא נהנה כרגע מהבדיחה הפרטית שלו על חשבון מי שכונה כאן "מלך הפופ".

הכינוי הזה ראוי לעיון נוסף, שאיש מהעיתונאים שסיקרו את מותו של ג'קסון לא טרח לבחון. ג'קסון היה בעיקר מבצע, לא יוצר, וגם כאשר יצר, היו אלה לא יותר מכמה להיטים, על-פני קריירה קצרה יחסית, שהקנו לו תהילת עולם. נסו למנות שירים של ג'קסון, וספק אם תצליחו לזכור יותר מחמישה (אני הגעתי לארבעה ונעצרתי). עכשיו נסו את אותו התרגיל עם הביטלס למשל (דוגמה לא מקרית בעליל, שכן במהלך עסקי מבריק רכש ג'קסון את זכויות היוצרים על כל לחני לנון-מקרטני). קאפיש?

אבל לא לשם ביקורת מוזיקה התכנסנו כאן הערב, אלא לשם ביקורת טלוויזיה, וכתוכנית טלוויזיה, "מייקל ג'קסון - הסיפור האמיתי" היא טובה מאוד. היא מציגה את הביוגרפיה של האיש, אבל לא פוסחת גם על הקטעים האפלים ביותר המיוחסים לחברו הטוב של אורי גלר. על-פי התוכנית לפחות, ג'קסון לא יוצא מההאשמות נקי כפי שיצא מהן בבית המשפט (אחרי ששילם הון תועפות למשפחות קורבנותיו כביכול), אגב - גם לא משפחות הילדים, שלפחות לפי הנטען במשדר, העדיפו קופה נאה על-פני בריאותם הנפשית של ילדיהן.

יש שיפטרו את התחקיר הזה בזלזול, ויעדיפו להתייחס לעובדה שכחצי מיליארד בני אדם ניסו לרכוש כרטיס לטקס האשכבה של ג'קסון, מספר פנטסטי שהופך את הלווייתו של ג'ון לנון למשל לאירוע אזוטרי, שהרי "פופ" נגזר מפופולרי, ולפיכך ג'קסון ראוי לתואר "מלך הפופ".

לפי ההיגיון הזה, סשה ברון כהן הוא קולנוען גדול יותר מפליני, ויהודה ברקן הוא יוצר חשוב יותר מאסי דיין.

הנסיכה אן

"משחקי גנגסטה", ד' 23:51, יס 2

בזכות "השטן לובשת פראדה" צמחה אן האת'ווי ממעמד של "היפה ההיא שדומה לליב טיילר" למעמד של כוכבת גדולה בזכות עצמה. ככה זה כשמריל סטריפ, אולי השחקנית הגדולה בתולדות הקולנוע, טורחת להכתיר אותך באופן אישי. דווקא משום כך, אם אתם מוכרחים לבחור סרט אחד בלבד לצפייה הערב, ותרו על הפראדה (22:00), גם ככה החברה כבר ביקשה הגנה מנושיה, ונסו את "משחקי גנגסטה" המוקדם יותר.

זהו סרט נועז על שתי תלמידות תיכון, בנות טובים (האת'ווי היא אחת מהן), שנמשכות לחברי כנופיה לטינית בלוס-אנג'לס. אצל האת'ווי זה מתפתח לסיפור אהבה, אבל חברתה, כדי להיחלץ מאי-נעימות, מדווחת שנאנסה.