הבינוניים עולים ביוקר

אחרי שחגיגות השנה הראשונה להשקת רפורמת העמלות נדמו, נותרנו עם מועקה. התחושה היא שהעמלות רק התייקרו בעקבות הרפורמה, אבל בנק ישראל מראה כי בממוצע הן דווקא ירדו. גם הבנקים מדווחים כי כתוצאה מהחוק ירדו הכנסותיהם ב-300 מיליון שקל שהם כ-2.5% מההכנסות מעמלות.

מהנתונים עולה כי בעקבות הרפורמה עומדת ההוצאה עבור סל שירותי העו"ש הנפוצים (כולל מסגרות אשראי) על 16.1 שקל בחודש - ירידה של 9.6% בהשוואה למצב שלפני החוק. החיסכון החודשי לחשבון עו"ש מסתכם ב-1.7 שקל, שהם חיסכון שנתי של 20.4 שקל. כלומר, הלקוח הממוצע יוכל לקנות לעצמו פעם בשנה עוד מנת פלאפל ושתייה. ללא ספק הישג רגולטורי מרשים.

אבל מתוך הנתונים עולה גם נקודה מעניינת שלא זכתה למספיק תשומת לב.

בחתך לפי בנקים עולה כי הפועלים ולאומי הם הזולים ביותר, והבינלאומי הוא היקר ביותר. ואם נשווה את ההוצאה החודשית לפני ואחרי הרפורמה נגלה תופעה מעניינת יותר. לא זו בלבד שהבנקים הגדולים, "הדואופול הרצחני", זולים יותר - אלא שבעקבות הרפורמה הם גם אלה שהוזילו עמלות, בעוד הבנקים הבינוניים ייקרו אותן.

בבנק הפועלים חלה הפחתה של 30% בסל השירותים החודשי, ומחירו הממוצע ירד מ-19.9 ל-13.9 שקל לחודש. בלאומי חלה הפחתה של 13.6% בממוצע מ-17.7 ל-15.3 שקל. הבנקים הבינוניים מנגד ניצלו את ההזדמנות וייקרו את העמלות. בדיסקונט ובמזרחי טפחות התייקרו העמלות ב-15% וב-10.4% בהתאמה, ואילו בבנק הבינלאומי קפצה ההוצאה על עמלות ב-41%. אכן בנקאות יצירתית.

זה נשמע קצת מוזר, לא? הרי דיסקונט ומזרחי טפחות מצהירים השכם והערב על אסטרטגיה של צמיחה דרך משקי הבית על חשבון הפועלים ולאומי. והנה הגיעה הזדמנות להוכיח ללקוח מי באמת הולך לקראתו ולמשוך את לקוחות פועלים ולאומי בהמוניהם, ומה קרה? כלום. גיורא עופר, אלי יונס וסמדר ברבר צדיק שותקים, ונותנים לתעריפונים שלהם לדבר. ואלו, כך מסתבר, יקרים למדי, הרבה יותר ממקביליהם בפועלים ובלאומי.

ומדוע זה קורה? כי את הסבסוד וההטבות מעדיפים הבנקים הבינוניים לשמור לאוכלוסיות מועדפות: מקבלי משכנתאות, עובדי מדינה, אנשי צבא קבע ובעלי משכורות גבוהות ייהנו מתעריפים נמוכים ומהטבות. גברת אפללו מחדרה שמשתכרת שכר מינימום? היא, מצידם של עופר, יונס וברבר צדיק, יותר ממוזמנת להישאר בבנק הפועלים.