בואו נסחוט את הלימון עוד קצת

המנצחים האמיתיים על מגרשי הטניס בגביע דיוויס, בסוף השבוע שעבר

בתחילת השבוע קרה דבר מוזר: אנשים שמעולם לא ראו משחק טניס ולא הצליחו להבדיל בין אנדי רם ליוני ארליך, מצאו את עצמם מדברים על "חבטת בקהאנד", וניסו להבין "אם דודי (סלע) יצליח להיכנס ל-30 הגדולים בעולם".

כולם חגגו על כך שבין-לילה הפכה מדינת הכדורגל הכושלת לאימפריית טניס. אבל במבט יותר מפוקח, מה יהיו ההשלכות של הניצחון מול רוסיה ושל כל הרנסאנס שעובר הטניס הישראלי? ובמלים אחרות: מי יגזור את הקופון?

ההצלחה של מנסדורף וגליקשטיין לפני 30 שנה, הביאה להצפה של ילדים את מרכזי הטניס ולבנייה של מגרשים. והיום שוב אנחנו נמצאים בתהליך של נדידה חזרה לטניס.

במובן המסחרי, לסוף השבוע האחרון צפויה להיות השלכה גדולה. הספונסרים המעטים שעדיין מוכנים להיכנס לספורט הישראלי מחפשים היכן לשים את כספם, והטניס צפוי להרוויח בגדול. הארגון המבריק של המשחק, יחד עם העובדה שטניס נתפס כאן כ"נקי" הרבה יותר מכדורגל, צפוי לפתוח דלתות עבור אנשי הטניס.

בתי ההשקעות (עד לפני ההתרסקות) היו הראשונים שזיהו בשנתיים האחרונות את הפוטנציאל, ובסוף השבוע התברר שלא מעט חברות מוכנות לשים את כספן על אנדיוני, הראל ודודי. אבל, בהנחה שלא באמת הפכנו לאימפריית טניס בין-לילה, הרי שזה הזמן של אנשי הטניס לסחוט את הלימון עד הסוף. ובסוף השבוע הם קיבלו את כל החומרים כדי לעשות זאת. *