משחק לא מכור

מדוע נמצאים שידורי הכדורגל בישראל בפני מה שנראה, לפחות כרגע, כשוקת שבורה

מדובר בסיפור מדהים: שידורי כדורגל בעידן הטלוויזיה המסחרית הם ממתק משובח במיוחד, כזה שמיליונים רבים משולמים תמורתו. הם חלומו הרטוב של כל מפרסם: משדר יצרי שמערב את הצופים (מה שבאופן מוכח משפר את היכולת שלהם לקלוט מסרים פרסומיים), קהל שברובו אינו משתנה לאורך העונה כולה (מה שמאפשר לקיים מולו תהליכים שיווקיים ארוכים) ועוד.

בעולם הגדול נסחרות זכויות השידור של הכדורגל בסכומים בהם אפשר רק לקנא.

אז למה בישראל נמצאים שידורי הכדורגל בפני מה שנראה, לפחות כרגע, כשוקת שבורה? במשפט אחד: שילוב בין חלמאות, חוסר מקצועיות ונסיבות עסקיות. במחצית הראשונה של שנות התשעים, עת החלו שידורי הכדורגל להיסחר בין גופי הטלוויזיה הרב-ערוצית, היה מדובר במוצר בהתפתחות.

ממש כפי שקמו חברות הכבלים והערוץ השני, הרי שלכדורגל נכנסו יעקב שחר, רובי שפירא, לוני הרציקוביץ ומאוחר יותר גם סמי סגול, גד זאבי ואחרים. לא כולם שרדו, ולא רק כמטאפורה, אבל עסקני ההתאחדות שחששו מאיבוד השליטה על המוצר לטובת בעלי ההון, ניסו בכל דרך למנוע מהלכים שנועדו למתג את הכדורגל. עד כאן החלמאות.

ההיבט השני הוא חוסר מקצועיות: "נאותות הפקה" הוא מושג שנעלם מהר מאוד מהדיון: היזכרו בתוכניות סיכום המחזור בימים שבהם שודרו בערוץ 2 או בערוץ הספורט, לעומת המפגע הטלוויזיוני של השנים האחרונות בערוץ 1.

ולא זאת בלבד: במגרשים רבים נמצאת עמדת השידור מול זוועות ארכיטקטוניות נעדרות צופים, מה שמשפיע באופן ישיר על דימוי המוצר בעיני צופי הטלוויזיה. אמנם בעיית המתקנים היא רחבה בהרבה ודורשת פתרון שחורג מנושא נאותות ההפקה, אך בקלות היו יכולים בעלי המוצר, קרי ההתאחדות לכדורגל, או הספונסר העיקרי שלו, הטוטו-ווינר, להציב סנקציות חיוביות ושליליות אל מול הקבוצות: מענק מיוחד להעתקה מהירה של עמדת השידור לכיוון הנגדי, והוצאה ממעגל השידורים לקבוצה שלא תעשה כן. רוצים עוד דוגמה? במדינות מרכז אירופה הבינו כבר שגם בתחום הזה צריך "לחפש את האישה".

בגרמניה למשל, עבר בעת ה"יורו" האחרון מספר הנשים הצופות בשידורים את מספר הצופים הגברים! הנתון המדהים הזה הוא תולדה של 40% צופות ביציעים, אחוזים שהושגו באמצעות טיפול ארוך טווח בבעיית האלימות, הגזענות והסקסיזם בקרב אוהדי הכדורגל. אצלנו הסתפקו בכמה קמפיינים אוויליים למדי, מבלי להבין שכאשר משפחה לא יכ ולה להתייחס לכדורגל כבילוי משפחתי במגרש, אין סיכוי שהיא תצפה בו כמשפחה בבית.

המשתנה המכריע השלישי הוא מצב השוק: אפילו בהיותו מוצר רע, הצליח הכדורגל הישראלי להיסחר הרבה מעבר לשוויו: תמיד היה כאן גורם שקיווה לבצע בעזרתו "קפיצת מדרגה": כך ערוץ 2 בימיו הראשונים, כך ערוץ הספורט שרצה לקבע את מעמדו כביתם של חובבי הספורט, כך צ'ארלטון שביקשה לבסס את מערך התשלום לפי צפייה וכך גם ערוץ 10. השנה התפוצצה "הבועה": הפראיירים הפסיקו להתחלף, ופשוט נעלמו.

ובכל זאת, יתכן שתמצא תקווה לשידורי הכדורגל, אם כי בסכומים נמוכים יותר. ערוץ הספורט שרק בשבוע שעבר חווה גל פיטורים קשה, זקוק נואשות למוצרים שיאפשרו לו לקיים את ערוץ ה"לייב" שלו תחת המגבלות הרגולטוריות החדשות.

את המשחק המרכזי הוא לא יוכל לשדר בערוץ ה"לייב", אבל משדרים מושכי קהל, כמו מכבי תל-אביב בכדורסל או ליגת-העל בערוץ 5 הפתוח, יכולים "להעטף" בתוכניות מגזין ישירות של "לפני" ו"אחרי" בערוץ ה"לייב". כסף לזכויות שידור כמעט שאין לו, אבל לפחות בכל הקשור לנאותות הפקה, הוא יספק תמורה דמיונית במושגים ישראלים. אולי כך, במפגש בין ייאוש לייאוש, ייוושעו שידורי הכדורגל בישראל.

צרו איתנו קשר *5988