להיות דנה ספקטור

א.

אם יש נושא שאני לא אוהב לכתוב עליו הרי זה הכתיבה עצמה. זה משעמם. רק לגדולים באמת מותר לכתוב על הכתיבה, אצלם זה אף פעם לא משעמם, וכמובן שאיני נמנה עמם, לדאבוני. כמו כן, אם יש נושא שאני לא אוהב לקרוא עליו אצל בעלי טורים אחרים, הרי זה על הכתיבה שלהם - ובמיוחד כשכותבים על כמה קשה ועל איך הדד ליין עבר ואין מה לכתוב, ועל הטלפונים העצבניים מהמערכת. זה כל-כך משעמם, אלוהים. לכותבים רבים לא מספיק שיאהבו אותם. לא. הם רוצים גם שיבינו מה עובר עליהם. אבל את מי זה מעניין?

ובכל זאת, מה שווה עיקרון אם לא מפירים אותו לפחות פעם אחת? אז שתהא זו הפעם הזו.

מה קרה ולמה עכשיו? זה הכול בגלל סדרת הטלוויזיה הזו, "מחוברות", בטח נתקלתם בה. חמש הנשים מתעדות את חייהן. ארבע מהן נהדרות, מרתקות ואמיתיות, ורק החמישית, שצבועה כולה ורוד, משעממת ומזויפת.

פרק 9 של הסדרה הזו (שעשרת הפרקים הראשונים שלה הועלו במלואם ל-ynet) נקרא "דנה כותבת טור", והוא עוקב אחר דנה ספקטור, מכוכבות הסדרה - ולטעמי הכוכבת הראשית שלה - כותבת את הטור המעולה שלה למוסף "7 ימים". אתם חייבות וחייבים לראות את הפרק הזה.

אציין שאני לא מכיר את ספקטור. אף פעם לא פגשתי בה או דיברתי איתה. ראיתי אותה ברחוב כמה פעמים, בכל זאת עיר קטנה היא תל-אביב, אבל אני ביישן מדי בשביל לגשת לכותבים שאני אוהב. זה קצת אידיוטי, כי אין הרבה דברים שאני אוהב כמו אנשים שניגשים אליי ושמחמיאים על הטור. הנה, רק לפני כמה ימים עמדתי במעבר חצייה וחיכיתי שיתחלף האור לירוק. לידי עמד לא אחר מאשר סייד קשוע. רציתי לומר לו שהוא כותב גדול, אבל התביישתי.

אז אתם יודעים מה, זו אולי ההזדמנות להרכיב את רשימת בעלי הטורים הפעילים האהובים עליי בישראל של היום, אלה שאני משתדל לא להחמיץ מילה שלהם, אלה שכמעט אף פעם לא מאכזבים אותי. זה יחסוך לי את הצורך לגשת אליהם ברחוב.

מעל כולם עומד רון מיברג. איזה כותב גדול. מלבדו, ובלי סדר היררכי, אני אוהב את סייד קשוע, דנה ספקטור, עמליה רוזנבלום, יהונתן גפן, בני ציפר, יואב קרני, מתי גולן. בטח יש עוד כמה ששכחתי. מהמתים אני מתגעגע לכתיבתם של: אהרון בכר, אדם ברוך, דודו גבע, אודי אשרי. מהמתים שלא מפה: האדמו"ר האנטר ס' תומפסון, זכרו יגן עלינו. הבוס של כל הבוסים.

כן, יש לי טעם טוב.

ב.

נחזור לדנה ספקטור ולפרק 9 של "מחוברות", שמתאר שלושה ימים של כתיבה ודרמות. אתה רואה את הפרק הזה, ואם לא יורדות לך דמעות כנראה שאתה לא בן אדם.

כתיבת טור היא מן הסתם עשייה שכולה בדידות. זה רק אתה, לבד עם המחשבות שלך, החרדות שלך, הדברים שעוזרים לך לכתוב. הפרק הזה מספק הצצה לעולמה הלא פשוט של אחת הכותבות המעולות, ושמחתי לגלות שלמרות כל הלבד הרי שגם לנו, כותבי הטורים, יש סוג של אתוס משותף. הקפה, הסיגריות, הדלת הנעולה, הגאווה על משפט בנוי היטב, וכמובן הפחד שזהו, איבדת את זה לגמרי, שסוף כל סוף נקרעה המסכה ועכשיו כבר ברור לכולם שאתה זיוף, שאתה גמור, שהטור הנוכחי הוא כל-כך גרוע וכל-כך לא ראוי לדפוס, שבא לך למות.

ומעל הכול - ההתמודדות עם הדד ליין, המפלצת הגדולה שכמה שלא תברח ממנה בסוף היא תשיג אותך, תבלע אותך ותירק אותך רק בשביל לראות אותך מנסה לברוח ממנה שוב בשבוע שלאחר מכן. אין חשוב כמו הדד ליין. הדד ליין הוא הכול, אבל מה שהופך את הפרק לגאוני כל-כך זה שלקראת סוף הפרק, כשהדד ליין מתקרב, עוד רגע הוא חולף, פתאום הילדה שלה נהיית חולה וחייבים לקחת אותה לבית חולים, והדד ליין, שעד לפני רגע היה הכול, חוזר באחת לפרופורציה הנכונה.

אצלי לא קרה, למזלי, שום דבר מהסוג הזה השבוע, אבל לעזאזל - את הטור הזה אני כותב באיחור היסטרי כי הייתי צריך להישאר עם הילדים במקום לכתוב. לפני די הרבה זמן עברנו חוויה די דומה למה שהיא מתארת, אבל אני פשוט לא יכול לכתוב על זה לעיתון, לא יכול. רק מלחשוב על זה אני מאבד את התחושה בקצות האצבעות. בתי חולים זה פחד אלוהים. והיא עוד לקחה לשם מצלמה.

אז בקשר לחרדות, לסיגריות ולכל השאר: ספקטור, לפחות על-פי הפרק, לא פוסחת על אף אחד מהסעיפים הנ"ל, ההפך הוא הנכון, בכל אחד היא מתבוססת, ננעלת יומיים וחצי בחדר העבודה, מעשנת כמו ארובה של בז"ן, שותה ליטרים של קפה וטובלת בו שוקולד, לא אוכלת כמעט כלום חוץ מקוקה-קולה, נעה על הסקאלה שבקצה הקל שלה התמוטטות עצבים, וכל הזמן שואלת את עצמה את אחת השאלות היחידות, או ללא ספק הקבועות, שכותב שואל את עצמו: את מי זה מעניין, לעזאזל, מה עובר עליי, מה יש לי לומר ומה אני חושב. ואת הכול היא מתארת בזמן אמת.

כשראיתי את הפרק בפעם הראשונה חשבתי לעצמי: איזה מזל שאני לא כזה, אני הרי כל-כך הרבה יותר מאוזן ונורמלי. אבל אז גלית צפתה בפרק, או שאולי היא צפתה בו לפניי, ואמרה לי שגם אני בדיוק ככה. אולי פחות היסטרי, אבל בול ככה. צפיתי שוב ונאלצתי להסכים.

האמת, זה עשה לי טוב איכשהו.

ג.

אין מה להשוות בינינו מבחינת הכתיבה או הנושאים. אין לי האומץ שלה. בחיים לא ארשה לעצמי להתערטל ככה, לפרוס את נשמתי כמו פסטרמה ולהציג את החרדות שלי אל מול כולם; כמו גם את התשוקות הסמויות והגלויות שלי. החיים שלי תמיד נראים לי קטנים מדי בשביל להתמקד בהם שבוע אחר שבוע. אני לא כל-כך אוהב לכתוב על החיים שלי, על האישה שאני אוהב, על הילדים שלי (טוב, אולי פה ושם), על החברים שלי, אני מעדיף לכתוב על החיים של כולנו, על מה שקורה במדינה, על הדברים שאני חושב שהם חשובים. זה נראה לי יותר קל. גם אין לי הצורך הזה באהבה של כולם כל הזמן. אני אוהב את עצמי מספיק, תודה. אולי בגלל זה אני גם לא מייחס לטוקבקים חשיבות גדולה כמוה. הפרק הזה, אגב, זכה למשהו כמו 450 תגובות.

ואפרופו ילדים. לי יש תאומים, לה יש ילדה - בערך באותו הגיל. כתבתי את זה כבר פעם: קשיי ההורות של זוג עם ילד אחד נראים לי, סליחה מראש, כמו בדיחה. ילד אחד זה קל, נשמה. בואי נראה אותך שבועיים עם תאומים. ובכל זאת אני מרגיש הזדהות עמוקה איתה - אני וכל המיליונים שקוראים 7 ימים - היא מתארת את ההורות כמו שהיא, בלי פחד. כלומר, בלי שום דבר חוץ מפחד. פחד ואשמה. בטונות.

גם הטכניקה שלנו שונה בתכלית השינוי. אנחנו אולי מייצרים מספר מילים דומה כל שבוע, משהו כמו 1,200 חתיכות לטור, אבל נדהמתי לראות אותה מייצרת משהו כמו עשרים אלף מילה, חותכת אותן לחמשת אלפים, לאלפיים, לאלף חמש מאות, ואז שולחת. אני כותב אלף מאתיים, וזהו. מוסיף ומוריד ומוחק ומחזיר וחותך ומדביק ומתלבט ומתענה, כמובן, אבל מי יכול לכתוב עשרים אלף מילה? אני גם לא יכול להסתגר יומיים וחצי בחדר. אני כל הזמן יוצא וחוזר. למעשה, כבר שנתיים - מאז שהילדים נולדו - שאני בכלל לא סוגר את הדלת. אני כותב בימים, כשהם בגן. אפילו שהפעם, כמחווה, חיכיתי ללילה וסגרתי את הדלת. ואני מעשן כמו משוגע ושותה בירות כמו פועל בניין רומני אחרי יום עבודה. האמת? כיף.

ד.

יש משפט אחד מהמם בעוצמתו שהיא אומרת שם: לו לא הייתי עיתונאית, היא מהרהרת, לו הייתי עיתונאי - האם למישהו היתה בעיה עם זה שיומיים וחצי בשבוע אני מסתגרת בחדר וכותבת? לו הייתי עיתונאי, כך ספקטור, הייתי אומרת לעצמי: בוא'נה, אני אבא מעולה, חמישה ימים בשבוע אני עם הילדים, ורק יומיים אני מסתגר בחדר וכותב. כל הכבוד לי! אבל אותה היומיים האלה הופכים לאימא רעה ומזניחה, בעיניה.

זה נכון, ואני באמת מרגיש שאני אבא בכלל לא רע. לא מעולה, רחוק ת"ק פרסאות ממעולה, אבל די בסדר. נמצא הרבה בבית, לוקח לגן, מחזיר מהגן, מחבק, מנשק. אני מתאר לעצמי שאתה צריך להיות אישה בשביל להרגיש כמו אישה.

ה.

אוף, הטור הזה הוא פספוס לא נורמלי. בכלל לא יצא לי לכתוב את מה שהתכוונתי, ואני לא מת על התוצאה. אולי איבדתי את זה, אולי גמרתי את הסוס (את הסיגריות בטוח גמרתי). ידעתי שאסור לי לכתוב על הכתיבה ועל עצמי. את מי זה מעניין? בשבוע הבא נחזור לדברים החשובים באמת, כמו המאגר הביומטרי.

הרהור

הדד ליין הוא מפלצת שכמה שלא תברח בסוף היא תבלע אותך, רק בשביל לראות אותך מנסה לברוח שוב בשבוע הבא

http://dror.notes.co.il