מצנחי הזהב של רוז'נסקי וויגודמן

לפשר המענקים המופרזים למנהלים פורשים ■ שני מקרים לבחינה מהתקופה האחרונה

איננו יודעים מי המציא ומי הוציא לפועל את המצאת "מצנח הזהב" למנהלים פורשים, מתפטרים, מנהלים שמיצו את עצמם, שיוצאים לדרך חדשה, שרוצים לבלות יותר עם המשפחה, או מנהלים שפשוט מודחים או נבעטים.

בין אם פרשו מרצונם או סימנו להם את הדלת, מצנחי הזהב של המנהלים הם ללא ספק אחת התעלומות הגדולות בשבילנו. לגבי רוב בני התמותה, אנחנו מניחים, לאבד את מקום העבודה זה לא דבר של מה בכך. אבל בשביל הקלאב האקסקלוסיבי הזה של המנהלים, לפעמים זה די כיף לאבד את המשרה הרמה שלהם. גם נפרדים מהג'וב וגם מקבלים צ'ופר: מצנח זהב, שעומד על מיליוני שקלים בודדים לפחות.

התעלומה הגדולה היא: בשביל מה? בשביל מה צריך לתגמל מנהל שצבר עשרות מיליונים לאורך שנות כהונתו בעוד כמה מיליונים? האם זה בונוסים על הצלחה? מה פתאום, בהרבה מקרים זה פרס על כישלון, פרס שאין לו קשר בכלל לביצועים של החברה. האם זה כדי לשפר את הרגשת המועקה של המנהל שנפרד ממקור כוחו?

אוקיי, בשביל זה לא צריך מצנח זהב, אפשר לארגן מסיבת פרידה נאה. האם זה תנאי פרישה הולמים לבכירים אשר שירתו את החברה נאמנה במשך שנים ארוכות? (תירוץ, אגב, שמופיע בהסברים הרשמיים של כמה מהחברות הציבוריות שמחלקות מצנחי זהב). נו, זה כבר מגוחך. אכן, הם שירתו נאמנה את החברה, אבל גם קיבלו על השירות הזה תגמול הולם שוטף. האם זה בגלל תרומתם רבת השנים של המנהלים לפיתוח עסקיה של החברה? רגע, בשביל זה הרי קיים התלוש החודשי והבונוס השנתי. האם בגלל ההערכה הרבה של החברה לפעילות רבת השנים ורבת הפעלים של כל אחד מהבכירים? אוקיי, אז אפשר לחלק להם שי נאה, ספר ניהול טוב עם מכתב פרידה מרגש. מיליונים? בשביל מה?

התשובה היותר הגיונית לחלוקת מצנחי הזהב היא כי "ככה זה נהוג במגזר העסקי", "זה מקובל", "אלו תנאי פרישה סבירים", "הם ראויים ומידתיים בנסיבות העניין" ועוד ועוד כהנה הסברים לא ממש הגיוניים בשביל לקבל את אישור הדירקטוריון לחלוקת המיליונים.

כדי לראות אם זה מידתי, סביר ומקובל, החלטנו לבחון שני מקרים מהעת האחרונה.

איליק רוז'נסקי, דלק נדלן / צלם איל יצהר
איליק רוז'נסקי פרש החודש מדלק נדל"ן
לאחר 8 שנים וחצי סוערות מאוד כמנכ"ל החברה. הוא הביא תוך זמן קצר חברה מאפס לשווי של יותר ממיליארד דולר עד שהגיע המשבר הפיננסי ואיים על יציבותה של החברה. רוז'נסקי ייצב את החברה, ששווייה עומד כעת על כ-200 מיליון דולר, והחליט לפתוח בקריירה עצמאית.

רוז'נסקי, לפי עדותו, מתכנן לרכוש חברת נדל"ן ציבורית ולעשות לביתו. ברקע, כבר למעלה משנה, מתעופפות להן הערכות על חילוקי דעות בינו לבין תשובה ובנו אלעד שתרמו, ככל הנראה, לעזיבתו.

על-פי הערכות צבר רוז'נסקי בדלק נדל"ן עלויות שכר של 40-60 מיליון שקל ברוטו, חלק במזומן וחלק במניות. לא רע, בשביל פחות מעשר שנים. עכשיו מגיע רגע הפרישה המעיק ואיתו חבילת המתנות מיצחק תשובה: מתנה ראשונה כדי לשפר את ההרגשה: מענק פרישה של 19 משכורות, כ-5 מיליון שקל. מתנה שנייה כדי למלא את הרגשת הריקנות אחרי העזיבה: חוזה ייעוץ מדהים לחצי משרה בשכר של 150 אלף שקל בחודש!

וזה הרגע שבו הדירקטוריון צריך לשאול את מר תשובה או את נציגיו: בשביל מה חברה של 200 מיליון דולר צריכה יועץ בחצי משרה ב-150 אלף שקל לחודש? האם מינוי מנכ"ל במשרה מלאה ובשכר צנוע לא יספק את צרכיה של דלק נדל"ן? ובשביל מה לפנק את מר רוז'נסקי בעוד 5 מיליון שקל ככה סתם, אחרי שצבר עשרות מיליונים? אה, איזה מטומטמים אנחנו עם השאלות הטיפשיות והקנטרניות האלה? עוד לא הבנו את הקטע? דירקטוריון לא שואל שאלות, הוא רק מרים ידיים.

ובכלל, נזכרנו שתשובה הרעיף אהבה ודי הרבה כסף גם על מנכ"ל הפניקס לשעבר, יהלי שפי, שנפרד ממשרתו בעקבות חילוקי דעות עם הבוס שלו. שפי יצא מהפניקס לאחר ארבע שנים בלבד עם 21 מיליון שקל ברוטו כולל מענק פרישה כפול של 5 מיליון שקל. למה? ככה, כי בעל הבית החליט.

ולבעל הבית קל להחליט, כי זה לא יוצא ממש מכיסו. מה אכפת לו אם דלק נדל"ן או הפניקס יוציאו מיליונים ועשרות מיליונים על פינוק הבכירים. זה היה מאוד אכפת לו אם הדירקטוריון של הפניקס ודלק נדל"ן היה מפנה אליו את השאלה הבאה: רוצה לפרגן ולהיפרד יפה מרוז'נסקי ומשפי? אין בעיות, מכיסך הפרטי בלבד. אנחנו בטוחים שגם תשובה היה מתקשה להוציא 10 מיליון שקל מכיסו רק בשביל מצנחי הזהב של מנהליו.



ארז ויגודמן / צלם: יחצ
ארז ויגודמן החליט לפרוש השנה במפתיע מניהול שטראוס גרופ. ויגודמן נחשב למנהל מצליח, בולדוזר, שניצח ביד רמה על אסטרטגיית ההתרחבות הגלובלית של הקבוצה וזוהה מאוד איתה.

את הפרישה המפתיעה שלו הסביר ויגודמן ב"מגיע רגע שהוא בלתי נמנע ושבו הולכים הלאה". זה בדרך כלל הסבר נהדר שמסתיר את מה שעומד מאחורי "הרגע הבלתי נמנע" שבו החליט ויגודמן להיפרד משטראוס, בלי שידוע לנו שהיתה הצעה קונקרטית אז.

לאורך 11 שנותיו בקבוצה, מהן כ-8 שנים כמנכ"ל, צבר ויגודמן הון (עלויות שכר) של 90-100 מיליון שקל ברוטו במניות ובמזומן. זו תקופה מספיק ארוכה כדי לבחון את הביצועים של ויגודמן לפי המדד הקפיטליסטי המקובל: יצירת ערך, בהנחה שגידול בפעילות וגידול ברווחיות בשוק הריאלי בא לידי ביטוי לאורך זמן גם במחיר המניה בשוק הפיננסי.

ויגודמן היה אדריכל המיזוג ב-2004 בין עלית, אז חברה ציבורית, לשטראוס (מחלבות וסלטים), אז חברה פרטית. בזמנו חשבנו שעסקת המיזוג שהתבצעה במניות שירתה הרבה יותר טוב את משפחת שטראוס והרבה פחות טוב את בעלי מניות המיעוט בעלית בפרט ואת חברת עלית בכלל. המחשבה הזו קיבלה חיזוק לאחרונה בעקבות מכירת רבע ממניות חברת הקפה הבינלאומית של עלית במקור לקרן TPG בכ-290 מיליון דולר.

אם בוחנים את התנהגות המניה, המחשבה הזו מקבלת עוד תמיכה. מרגע המיזוג, מרץ 2004, הניבה מניית שטראוס תשואה ריאלית של כ-13% (כולל תשואת דיבידנד) בהשוואה לתשואה של כ-66% במדד המעו"ף. לאורך כל תקופתו של ויגודמן כמנכ"ל, התמונה כמעט זהה. מאז נכנס לתפקידו כמנכ"ל בתחילת 2001 הניבה מניית עלית-שטראוס תשואה ריאלית של כ-23% בהשוואה לתשואה של כ-79% במדד המעו"ף.

בשביל יצירת ערך מינורית כזו, ואחרי 100 מיליון שקל ב-11 שנים - עוד 5 מיליון שקל מענק פרישה שהעניקה עופרה שטראוס למנהל שהגיע לרגע הבלתי נמנע שלו - עם כל הפרגון, זה נראה בהחלט מוגזם.

eli@globes.co.il