מאוכזבים, נמאסנו

א. כגודל הציפייה, אומרים וחוזרים ואומרים, גודל האכזבה. אבל זה לא ממש נכון, נכון? נדמה שגודל האכזבה קבוע פחות או יותר - נע בין הגדול לענק ועד לעצום - וזה רק גודל הציפייה שמשתנה. ברק אובמה, לדוגמה. הציפיות היו בשמיים, אבל עכשיו מאוכזבים ממנו - זה הדיבור. האיש לא פתר את כל בעיות העולם, אפילו שהבטיח, או לפחות גרם לזה להיראות משהו שקל לעשות אם רק ידברו על זה מספיק יפה, ולא כך; המזרח התיכון עדיין בבלגן, הכלכלה עוד לא יצאה מהיער, כמו שאומרים אצלם, ובכלל - קשה לומר שהפלנטה הפכה למקום הרבה יותר סימפטי.

או נתניהו שלנו. הציפיות ממנו לא היו מי יודע מה, אבל זה לא אומר שאנחנו לא מאוכזבים עד למאוד ממה שמכונה אצלנו "ההתנהלות". שלא לדבר על אהוד ברק, שנדמה שככל שהציפיות ממנו קטנות והולכות, תופחת האכזבה. ליברמן? האיש לימד אותנו סוג חדש לגמרי של אכזבה, שכולה מייד אין יזראל: היינו בטוחים שיהיה הרבה יותר גרוע; לא שלא מספיק גרוע עכשיו, אבל התכוננו להתאכזב הרבה יותר, שזה די מאכזב, לא? כמה יציאות מוזרות של סרקוזי וזהו, פלוס-מינוס, הציפייה הייתה למינימום נידוי בינלאומי. איזה באסה.

מה עוד היה לנו? מחלף חדש הבטיח לפתור את בעיות התחבורה וגרם רק עוד פקקים. אכזבה. סרט דוקומנטרי איים לפוצץ את מערכת ההון-שלטון ודבר לא קרה. אכזבה. עוד מעט תיכשל נבחרת ישראל ושוב לא תצליח לעלות למונדיאל, גם אם אף אחד לא ציפה ממנה, וקבוצות ישראליות יודחו מכל המפעלים אף שמלכתחילה לא היה להן סיכוי. אכזבה. גידי גוב בא לכוכב נולד, וזו הייתה אכזבה. מתישהו ימצאו את הרוצח ממועדון הנוער הגאה, וגם זו בטח תהיה אכזבה, כי כל אחד מצפה לרוצח מסוג אחר. אומרים שגם העצרת במוצאי שבת בכיכר הייתה אכזבה. אני לא הרגשתי ככה, ועכשיו אני מאוד מאוכזב מעצמי. היו כאלה שהתאכזבו שלא באו להפגנה מכל קצות העם, והאכזבה הזו מאכזבת כשלעצמה. למי בדיוק הם ציפו? המופע של דפש מוד היה אכזבה, ליאונרד כהן - צפו לאכזבה, כל אלה שקנו כרטיסים ב1,000- שקלים, כי עם מחירים כאלה איך אפשר שלא להתאכזב? למעשה, אני מוכן להתערב שבתת-המודע הרצון להתאכזב מכהן ב1,000- שקלים הוא שגרם למהירות השיא של מכירת הכרטיסים. הזדמנות פז לאכזבה, שאנחנו נפספסה?

מצב הכינרת, יופי של דוגמה: אף אחד כבר לא מצפה שיבוא חורף וימלא את השלולית הקטנה בצפון, אבל עדיין, המפלס מאכזב, מאוד מאכזב. וגם נתן זך, שמצא לנכון לקרוא לכולנו טינופות בהלוויית עמוס קינן, מאכזב. מה אתה קורה לי טינופת? טינופת אתה בעצמך, אדוני! והרב עובדיה, איזו אכזבה. פעם עוד אפשר היה לסמוך על מר"ן שיביא יציאות משהו גוטה, היום? בררה. התלמידים החילונים טיפשים מטופשים, אמר בשבוע שעבר. זה הכול, כבודו?

החיים כשרשרת ארוכה של אכזבות קטנות וגדולות, שזורות להן כפנינים על ענק.

ב. הגיע הזמן, אם כך, לנתק את הקשר הזה בין הציפייה לאכזבה, או לפחות את ההכרחיות שלו. כי ציפיות, כאמור, כבר כמעט שאין לנו, נותרנו רק עם האכזבה לבדה. פה ושם אפשר להתפנק עם ציפייה שאכזבה בצדה, כמו פעם, בימים הטובים; ביקשת העלאה וזרקו לך בוטנים, רצית אוזן קשבת וקיבלת כתף קרה, חיפשת מלוכה ומצאת אתונות, ישבת במסעדת פאר וקיבלת קלקול קיבה של דוכן רחוב בדלהי, התאהבת וזרקו אותך, האמנת ושיקרו לך, סמכת ובגדו בך. כל זה קורה, ודאי, ולא מעט, אבל רוב האכזבות - ובוודאי האכזבות הקשורות במרחב הציבורי שלנו - באות נטורל, כמו שהן; את הציפיות הן השאירו בבית. למה סתם לסחוב?

ג. ומה שהכי נחמד זה שבמדינה הנהדרת שלנו תמיד יהיו איזה 50% מאוכזבים. שני חלומות גדולים יש למדינת ישראל, שלום וביטחון, אבל אין מצב שאחד מהם יתגשם לשביעות דעתו של חצי מהעם בלי שהחצי השני יתאכזב קשות ויכריז שזו כבר לא המדינה שלו, שהיא נגמרה לו, שלא זו דרכנו, קץ הציונות וכו'.

אנחנו מדינת המאוכזבי. הקישו "מאוכזבי" בגוגל ולא תתאכזבו: לכל דבר יש את המאוכזבי שלו. יש יותר מאוכזבי מצעירי וממורדי יחד. ואפרופו מורדי, אני מת על מורדי העבודה החדשים. לא שהייתי בוחר במי מהם להיות מנהיג שלי, או מנהיג של משהו בכלל, אבל הם לפחות עשו את קפיצת הדרך המתבקשת מהאכזבה אל המרד. הביטו סביב, אחיות ואחים - מי עוד עושה את הקפיצה הזו? הרוב מתחפר באכזבתו, מתעטף בה כאילו הייתה שמיכת נוצות רכה. זה אפילו יותר מזה: נדמה שעבור הרוב, האכזבה היא-היא המרד ואפשר להסתפק בה. על אף שאפילו ארבעת המורדים האלה, למרות החוסר בכל סוג של ציפייה מהם, הצליחו לאכזב. בתחילת השבוע קראתי שהם החליטו לדחות פגישה שעסקה בהמשך המאבק שלהם. "שום דבר לא בוער", אמרו המורדים.

מורדים ששום דבר לא בוער להם. ואתם חשבתם שכבר שמעתם הכול.

ד. אבל בעוד שבמרחב הציבורי, כאמור, נותק הקשר בין הציפייה לאכזבה ושתי התחושות עומדות בדד, נדמה שהוא עדיין קיים במישור הפרטי, לא ככה? רוצה לומר: אין מישהו שמצפה ממני ומתאכזב ממני בכל פעם מחדש יותר ממני.

מהציפיות של אחרים כבר מזמן הפסקתי להתרגש. פה ושם אני נפגע, מודה, כמו טוקבק מלפני כמה ימים ששאל ברשעות איך אדם בגילי נקלע לפרנסה כמו שלי (הוא דיבר על טור הרכילות שלי, שלא פורסם השבוע כי הייתי חולה). זה היה קצת כמו חץ לתוך הלב, אבל בדרך כלל לא יכול להיות אכפת לי פחות.

בסופו של דבר כל בן אדם תקוע עם עצמו, עם חבילת הציפיות שיש לו מעצמו, שלא לדבר על אלה המוטמעות שהעמיסו עליו הוריו ומוריו וחבריו ומעסיקיו וילדיו. בסופו של דבר, בנאדם, אף אחד לא יכול לאכזב אותך יותר מעצמך. בסופו של דבר, כמעט אף אחד לא מתאים את הציפיות שלו לעצמו. הרף תמיד גבוה מדי. לא שזה רק רע; ברגע שהציפיות נמוכות מדי הבן אדם מת, או יותר גרוע: חי בהתאמה, כבוי ועלוב כמו גפרור בגשם.

ובכל זאת, לא קל. הו, כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי ושהפרתי שוב ושוב. הו, כל הציפיות שהיו לי מעצמי ושלא מולאו לעולם, וככל שהזמן עובר ספק אם אי-פעם יתמלאו. לכסות את המינוס, להפסיק לעשן, לעשות כושר, לחזור מוקדם, להתקשר יותר לסבתא, לא להתעצבן על הילדים, להיות יותר פעיל חברתי, לכתוב עוד ספר, להשאיר שריטה על לוח הנצח, להפסיק לדחות כל דבר, לקבל פרס נובל, לטוס לחלל, לאכול בריא, לשתות נבט חיטה בכל בוקר, לגור כמה שנים בחו"ל, ללמוד שפה חדשה. הייתי יכול להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד, אבל זה לא בדיוק מה שאני צריך בשביל המצב רוח כרגע, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. עוד קש כזה על גבו של הגמל וגו'. ואולי זה רק כי עוד מעט יש לי יום הולדת ומצב רוח מורבידי עוטף אותי כמו בכל שנה.

ה. אדם צובר ציפיות כמו נמלים בחודשי הקיץ. ובחורף האכזבות מתכנסות, מכלות אותו לאט-לאט. ובכל זאת, מה עוד נשאר?**

http://dror.notes.co.il