תרבות ה"הכי"

כולנו עפר לרגליך, אסיין בולט, אבל אתה לא הספורטאי הכי גדול אלא רק האצן הכי טוב

אסיין בולט אינו הספורטאי הכי גדול בכל הזמנים, כפי שנכתב ונאמר בתקשורת. הוא אתלט ענק, יכולת אדירה ונדירה. אבל הוא לא הספורטאי הכי גדול - פשוט כי אין אפשרות לאמוד זאת. לעומת זאת אפשר לאמוד, על פי שעון הריצה, מי הוא האצן הכי גדול, וזה ללא ספק בולט. מה שלא עושה אותו ליותר גדול מספורטאים גדולים בענפים אחרים, כמו ליונל מסי בכדורגל או מייקל פלפס בשחייה.

המילה הזאת, "הכי", היא מסימני ההיכר של עידן התקשורת הצהובה. חייבים סיסמה, כותרת, משהו קליט. אפילו אם זה לא מדויק, גם כאשר הכותרת ממש מטעה. העיקר שיתפוס את העין, שיגרה את החושים. לא מספיק שבולט יהיה האצן הגדול בכל הזמנים - מה שהוא באמת. צריך משהו יותר גדול, יותר ענקי, יותר צהוב: הספורטאי הכי גדול.

איך בכלל אפשר להשוות בין אתלטיקה, כדורגל, שחייה וכל השאר? בכל אחד מענפי הספורט הללו צריך נתונים שונים, כישורים אחרים. העובדה שמישהו מגיע להישג נדיר בתחום אחד אינה עושה אותו לטוב יותר מספורטאים גדולים בתחומים אחרים. יותר מכך: אפילו באותו התחום קשה לבצע השוואות. אם נחזור לכדורגל, אז מסי נחשב כיום לשחקן הטוב בעולם, אבל בעצם הוא החלוץ הטוב בעולם.

שימו אותו כמגן, ואולי הוא לא שווה כלום. אז הוא לא יכול להיות הכדורגלן הכי טוב בעולם. ומה עם השוער, שתפקידו בכדורגל שונה לחלוטין מזה של השחקנים? מסי גדול גם יותר מהשוערים?

יש מקרים שבהם תרבות ה"הכי" היא אפילו מסוכנת. אחד העיתונים, "מעריב", יוצא בכל ראש שנה עם כתבה על עשרת הרופאים הכי טובים בארץ. איך אפשר לקבל את זה? יש שקוראים את ה"הכי" כתורה מסיני, ואולי בגלל כתבה חסרת אחריות כזאת יבחרו ברופא הלא נכון עבורם.

כולנו עפר לרגליך, אסיין בולט. אתה ללא ספק האצן הכי טוב בכל הזמנים. לא פחות אבל גם לא יותר. זה תואר מספיק טוב, לא?

מברוק לערוץ 1

ערוץ 1 הוציא מקרבו את הגרועים והמביכים בפרשני הכדורגל. אבל יש שני תחומים שבהם רמת הפרשנות גבוהה: שחייה, ועוד יותר אתלטיקה. מאז החל לתפקד הצמד גלעד ויינגרטן (פרשן) ומאיר איינשטיין (מגיש) - זה ממש כיף.

בדרך כלל, כשיש סיקור מקביל של ערוץ ישראלי ויורוספורט - אני מעדיף את יורוספורט, בגלל פרשניו התרבותיים והאינטליגנטים. והנה הפעם, יורו ספורט גם משדר ב-HD (שיש לי), ולמרות זאת אני מוותר על הקליטה ההרבה יותר טובה כדי לבלות באתלטיקה עם מאיר, ובעיקר עם גלעד הידען והאוהב. הלוואי, הוי הלוואי, שהיתה לנו רמת פרשנות כזאת גם בכדורגל.