הדבר הבא לצעירים: הקלנועית היא הרכב העירוני האולטימטיבי

אופניים? קטנוע? עזבו אתכם משטויות: כורסת מנהלים מפנקת, גגון שמש ונסיעה חלקה הופכים את הקלנועית לרכב אטרקטיבי במיוחד - וזה עוד לפני שהזכרנו שאף אחד לא נדחף לפניך ■ יום אחד היא תהיה גאדג'ט לוהט

אני דוהר לי בקלנועית שלי, חורש את הרחובות במהירות מקסימלית של 12 קילומטרים לשעה, קצב של הליכה לא מהירה מדי, אבל בעוד שבאופניים הנטענים והחמודים שניסיתי תריסר הקמ"שים האלה מרגישים יותר כמו עשרים בגלל הרוח, קוטנו ומשקלו הקל של הכלי (12 קילוגרמים), הרי שבקלנועית, מפלצת של 155 קילוגרמים, הם מרגישים יותר כמו שישה קמ"ש. לאט, נורא לאט. לאט, אבל מה: אתה יושב כמו קינג על כורסת מנהלים מפנקת, יושב טוב, יש לך מקום לרגליים, משענות לשים עליהן מרפקים אם תרצה, גגון שיגן עליך מהשמש הקופחת, וזמבורה קטנה שמודיעה שאתה מתקרב. נוח לך. אתה לא מיטלטל ומשתקשק כמו החברים על קליפות האגוז החשמליות שלהם, כל הקורקינטים והאופניים הנטענים. אתה יציב. אתה בקלנועית שלך, דוהר בהילוך איטי בשולי הדרך. אין לאן למהר.

אני דוהר לי בקלנועית. זה תמיד היה החלום שלי. אף פעם לא באמת רציתי אופנוע כבד או מכונית מהירה, גם כלי שיט ותעופה לא עושים לי את זה. רק הקלנועית, איטית, כבדה ולא פופולרית, תמיד שבתה את לבי. במירוץ המטורלל של החיים נעים לראות כלי רכב אחד שיודע רק לאט. עובדה: זקנים אוהבים אותה, וזקנים הם חכמים. אני דוהר לי בקלנועית שלי ומגלה ישראל אחרת וישראלים אחרים. אנשים אדיבים שתמיד יש להם זמן, שאינם צופרים או צועקים. להפך - הם עוזרים, ותמיד אומרים סליחה ואף פעם לא נדחפים לפניך. אני גם לא רואה את המבט הישראלי הישיר המפורסם. להפך - אנשים כמעט שלא מסתכלים עליי. אני לא נראה מי יודע מה זקן, אז הם חושבים שאני נכה, ולכן שקוף.

מוזר לראות את זה מהצד השני. אנשים סרים הצדה, והדרך נפתחת בפניך כאילו בכוח המחשבה. כמעט אף אחד לא מסתכל עליך, הרוב מפטיר "סליחה" לחלל הריק, כשאתה עובר מתחת לרדאר. מדי פעם תזכה למבט מלא אמפתיה, רחמים או דאגה. קרה משהו, שאלה אותי בחורה בבית הקפה בשדרה, ובחור אחר ירד ממדרכה חסומה ורצה לעצור בשבילי את התנועה. כמה פעמים אף גרמתי לפקק קטן ברחוב צר, מחוסר ברירה כמובן, ואף אחד לא צפר לי או קילל אותי. פעם אחת מישהו אמר לי "תן גז", וזהו, השאר פשוט חלפו על פניי.

כשערכתי נסיעת מבחן לאופניים חשמליים קטנים ויפים או לקורקינט חדש, שלא לדבר על סגוויי, לא הייתה פינת רחוב שבה לא פנו אליי בדברים; כמה עולה, איזו מהירות, כדאי או לא כדאי, בחורות קשרו איתי שיחה ובחורים התעניינו בנוגע לכוח המנוע שלי. הייתי פופולרי, תפסתי מקום בחלל.

על הקלנועית - ואני מדבר אתכם על דגם Breeze 4, הקלנועית המתקדמת שכבשה את העולם, תוצרת חברת אפיקים הישראלית, כלי רציני - אף אחד לא שאל כלום, אף אחד לא עצר, אף אחד לא ביקש סיבוב. האסוציאציה פשוט חזקה מדי, ואנשים קשה להם לראות מעבר לה. הם רואים את הקלנועית, לא את האדם שבתוכה. אפשר לנסוע בעירום ואף אחד לא ישים לב. בכל זאת, קלנועית. אחרי כמה ימים על כלי רכב חשמליים אני מתענג לי על קלנועית - בולמי זעזועים טובים, עיצוב ארגונומי, אורתופדי, מה שתרצו.

וזה לא סתם שאני מתענג. כי יש עניין אחד שלא מדברים עליו מספיק בנושא פתרונות התחבורה החשמליים לאדם האורבני. כל הקורקינטים והאופניים האלה של הצעירים: אני אומר לכם שזה לא טוב למוח. זה דופק אותו. בהרבה מקרים אלה כלים בלי בולמי זעזועים ברמה גבוהה, שמטבע הדברים חוטפים לא מעט זעזועים, גם אם קטנים כמו מדרכות. כשנסעתי על הדברים האלה הרגשתי כאילו מישהו מטיח בעורפי כל אבן מדרכה שהרגע ירדתי ממנה, ומיידה בגבי התחתון כל גרגר חצץ שנסעתי עליו. למעט הסגוויי, שנותן ירידות חלקות, כל נסיעה, תמימה ככל שתהיה, היא סדרה בלתי פוסקת של בומבות לראש ולגב.

חשתי קצת כמו עכבר מעבדה. שלא במפתיע, ובאופן הולם לחיינו פה, ככל שהכלי פחות חוקי (שוקל מעל 12 קילוגרמים ונוסע מעל 12 קמ"ש) - כך הוא יותר מאובזר ובטוח. בקלנועית אתה לא מרגיש דבר. אתה יכול לעבור על נהג קורקינט שרוע על הכביש אחרי שמישהו פתח עליו דלת של מכונית, ואפילו לא תרגיש מכה קלה בכנף.

הנסיעה חלקה ואיטית ויש לך זמן לחשוב, אתה לא עסוק בלהגיב כל הזמן, כמו בכלי הרכב האחרים, הקלים יותר. זה מאוד מרגיע לשוטט ככה ברחובות. זה בדיוק מה שהמדינה הזו צריכה. כל הקורקינטים האלה גורמים לרחוב להיראות כמו זירת קרב במשחק מחשב, מה שרק מגביר את מפלס העצבים (זה, והמכות בראש). ועכשיו עוד קיץ, לא יורד גשם. דמיינו את כל פתרונות התחבורה האורבניים האלה מרוחים בתוך שלוליות בוץ. בקלנועית זה לא יקרה. הדבר הזה לא מתהפך בקלות.

הדבר הבא

קלנועיות לצעירים - זה הדבר הבא, תאמינו לי. אחרי נסיעות מבחן במגוון פתרונות התחבורה החשמליים לאדם האורבני, אני מאמין שיומה הגדול של הקלנועית עוד יגיע, ובקרוב היא תהפוך מרכב של זקנים בקיבוץ לגאדג'ט לוהט. אם היא רק הייתה טיפה יותר מהירה זה באמת היה הכלי העירוני המושלם. אפילו שחלק הקסם הוא באיטיות. אתה חווה את העיר אחרת, כמו סרט תלת ממד. אתה לא חולף כרוח כמו החברים על הקורקינט, אתה פה כדי להישאר. כמו הר. אתה לא מגניב. אתה לא אופנתי. אתה פשוט שם. זה קסם הקלנועית. ואם הוא עובד בקיבוץ, הוא יכול לעבוד גם בקרת.

צריך פשוט לראות מעבר לתדמית של הקלנועית, או אולי יותר קל - פשוט למתג אותה מחדש. אולי לשנות את השם, את כל המה שנקרא לוק אנד פיל, לתת כמה במתנה למובילי דעת קהל, ובתוך כלום זמן תימלא העיר קלנועיות וכולם יהיו הרבה יותר רגועים. ייסעו לאט, בשולי הכביש, ולא יפרפרו בין הולכי הרגל - שנדמה שעם כל פתרון תחבורה נוסף נאלצים אלה לוותר על עוד קצת מהמרחב הציבורי הקרוי מדרכה.

כל פתרונות התחבורה החשמליים האלה לאדם האורבני הם חסכוניים, שקטים, יעילים, אקולוגיים וקוליים, אבל הם לא מי יודע מה מתחשבים באחים ההולכים. דווקא הקלנועית, ב גודלה ובאיטיות היחסית שלה, הכי פחות תפריע להם במקרה של נסיעה על המדרכה. תוך כדי הנסיעה אני חושב שגם יכול היה להיות נחמד אם היו מסתובבות בעיר הרבה מוניות-קלנועיות - אני מציע את השם קלמוניות - שהיו מורשות לנסוע נגיד 40 קמ"ש, בכביש. למה לא, בעצם? עלות אפסית, חיסכון בדלק, הפחתת הרעש, שחרור פקקים. רק יתרונות.

אלא שכשאני חוזר הביתה אני מגלה חיסרון אחד. לפי תקנה 39 בתקנות התעבורה, סעיף י' (א): "לא ינהג אדם בקלנועית אלא לאחר שמלאו לו 16 שנה או שהוא סובל מנכות". כל דבר, הא? הם פשוט חייבים להרוס כל דבר עם התקנות האלה. מילא להוריד מהדרך כלים כבדים ומסוכנים, אבל קלנועית? זה כלי הרכב הכי פציפיסטי שעליתי עליו. הוא פשוט לא יכול לעשות רע, בחיי. זה כלי מתוק ובעל אופי טוב, הוא בחיים לא יתקוף. תנו לקלנועית להמשיך ולנסוע, לאט, בשקט, בשולי הכביש.