הדיבר הראשון

א.

אחרי הרצח בטיילת בתל-אביב עשו ב-ynet פרויקט "האלימות ואתם", שבו הזמינו את הטוקבקיסטים לשתף בחוויות אלימות שאירעו להם. כ-700 תגובות וסיפורים עלו, נכון לזמן כתיבת שורות אלה. זה חומר קריאה מדכדך למדי, רשומון מדכא של היומיום הישראלי. אנשים מספרים על אלימות בכבישים, בחופים, במרכזי הקניות, ברחובות, בבתי-הספר, בצפון, במרכז ובדרום. מספרים על אוזלת היד של המשטרה - רבים מהנפגעים כלל לא פונים אליה; בשביל מה? על האדישות של האזרחים האחרים שמורידים את הראש, לא רואים כלום וממשיכים ללכת; מספרים על טראומות ופוסט טראומות ועל תחושת ייאוש וחוסר אונים. סיפורים קטנים וסתמיים של יום חולין. קמתי, התקלחתי, יצאתי לרחוב, קיבלתי מכות.

תקראו את זה, אם יוצא לכם, בטח תזדהו.

ב.

אחד מהמוטיבים החוזרים בסיפורים האלה הוא ההערה שלא במקומה. זה גם מה שהרג את לאונרד קרפ, שפשוט אמר משהו לא נכון לאיש הלא נכון בזמן הלא נכון. נכון שלא פעם קרה וקורה שאנשים מקבלים מכות גם בלי שפתחו את הפה, אבל בדרך כלל זה מתחיל בסוג של פרובוקציה שיוצרת אינטראקציה, או להפך.

לא מדובר באלימות בלי סיבה, יש לה סיבה טובה מאוד: הקורבן התערב בעניין לא לו. הוא אמר משהו על הרגלי הנהיגה של איש אחר, חייך חיוך שלא במקום, פתח בשיחה עם מי שאסור היה לדבר איתו, עמד על מקומו בתור, ביקש שקט, חטא בחטא הקדמון וחדר למרחב הפרטי של אדם אחר. לפעמים אפילו לא חדר, לפעמים הנוכחות שלו לבדה עשתה את העבודה.

נדמה שהאלימות קוראת תיגר על אחדים מהמאפיינים הבולטים של הישראליות: הישירות המפורסמת והיחס הלא פורמלי, הערבות ההדדית, שותפות הגורל. מה שפעם היה סיבה לגאווה היום הוא עילה לרצח. אל תתערב, זה הפך להיות הדיבר הראשון של החיים הציבוריים בישראל. פשוט תמשיך ללכת, נסה להעלים את עצמך ותקווה לטוב. תתעסק בעניינים שלך. ראית עוול או נעשה לך אחד כזה? תחריש ותתרחק ותגיד תודה על מה שיש.

אחת התכונות הכי כיפיות של תושבי המקום הזה עומדת בסכנת הכחדה. אתה כבר לא יכול לדבר עם אנשים ברחוב או בגינה, אף פעם אתה לא יכול לדעת לאן זה יוביל. בגן המשחקים ליד הבית פרצה לפני כמה ימים תגרה בין הורים, מול ילדיהם הקטנים, על כלום; ילד תפס מגלשה לילד אחר, הורה העיר הערה לילד לא לו, בא אבא, אמר 'אתה לא תדבר אל הבן שלי', משהו כזה, והתחיל להתחמם. לא עברו שתי דקות, והם התחילו ללכת מכות. מגלשה מחורבנת.

עמדתי לא רחוק ולא הפרדתי ולא התערבתי, בלבי קיוויתי שהשניים יהרגו זה את זה, יבתרו האחד את גופת רעהו, ויפטרו את העולם מנוכחותם. יום אחד מישהו ידקור אותי בגלל משהו, ומישהו אחר יעמוד לא רחוק ולא יפריד ולא יתערב. אני יודע את זה, אבל זה סיכון שאני נאלץ לקחת, או יותר נכון לא לקחת.

איזו עוד ברירה יש לי, תגידו? גם ככה אני מאוים בכל יום כשאני מעיר לנהגים אלימים שעומדים על מעברי חציה או שחוסמים מדרכות. אני תמיד נתקל באותו היפוך לוגי מרהיב שתמיד משאיר אותי חסר מילים: כל אידיוט ברכב עומד איפה שאסור, חוסם את הצומת, מכריח אותי לרדת לכביש ולהסתכן, אבל אם תגיד לו משהו אתה מתערב בעניין לא לך. הוא הרי עומד פה, לא? זה עניינו הפרטי. בכל פעם שאני מעיר נפתח החלון, בכל פעם אני מבקש להאמין שהנה באה התנצלות, ובכל פעם קורה בדיוק ההפך ומאיימים עליי. איימו עליי כל-כך הרבה פעמים שאני כבר לא מתרגש. רוצה לרגש אותי, רפי? תראה לי את הסכין.

כך עשה אופנוען צעיר שכמעט שדרס אותי ברחוב קינג ג'ורג' בתל-אביב. חייכתי אליו ואמרתי משהו כמו 'שים לב, אח שלי'. תיזהר, אמר האופנוען והראה לי יופי של קפיצית. שיהיה לך יום טוב, אמרתי ודיוושתי מהמקום. אז הוא רדף אחריי מפינת דיזנגוף עד לגן מאיר. אולי הוא רק רצה להתחבק ולהשלים.

ג.

מדברים הרבה על עונש מוות. זה דבר שכמובן יש להתנגד לו בתקיפות. עונש מוות הוא לא אופציה מוסרית. חברה, אסור לה להרוג. עדיף לחיות בחברה שחושקת שיניים ופה ושם מכניסה אנשים לכלא לתקופות ארוכות מאשר בחברה שמרשה לעצמה לקחת חיים. אומרים שזה מרתיע. את מי בדיוק? האם מדינות המוציאות להורג מאות אנשים בשנה מצליחות במיגור האלימות? הזעזוע בעקבות מקרים מהסוג שקרה בליל שבת האחרון בתל-אביב אסור לו להידרדר לשם.

אז פתאום כולם מתים שיעמדו שוטרים בכל פינת רחוב, בכל גינה ציבורית, על כל מטר בחוף הים, בכניסה לכל מועדון ובכל מרכז קניות, ופשוט יחטיפו מכות נמרצות לכל מי שנוקט אלימות. פתאום מדברים על פלנגות אזרחיות שיפטרלו ברחובות ושישמרו על החוק והסדר, שמצלמות יצלמו את כל מה שקורה, כל הזמן. אני גם בעד החמרת ענישה, דבר טוב, כך גם זירוז הליכים משפטיים, כך גם תוכניות חינוכיות - הכול נהדר. בניו יורק זה עבד, חוזרים ואומרים.

יכול מאוד להיות שזה יעזור - יד קשה היא לא פתרון רע, ובאמת לא הייתי מתנגד שנרגיש קצת יותר בטוחים. אבל עוד אלימות? זה מה שחסר לנו פה? וכמה שוטרים כבר תוכל להציב, ואיפה יעבור הגבול? אני לא פציפיסט, יש אנשים שצריך להכות אותם יפה-יפה - בסך-הכול הרי מדובר במיעוט שמחטיף, הרוב חוטף - אבל כאחד שנתקל גם באלימות משטרתית אני יודע שזה לא כיף גדול. מדינת משטרה זה לא מקום שאנחנו רוצים לחיות בו. ואל תגיד, אני אזרח נורמטיבי, לי אין מה לחשוש מהמשטרה. כי בסוף זה יגיע גם אליך. בטווח זמן ארוך מספיק, כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו חשוד במשהו. מצד שני, השטח בוער, כמו שאומרים, וקצת פחד יכול לעשות עבודה טובה.

מה שהכי היינו צריכים פה זה לא מצלמות ושוטרים. מה שיכול היה להיות הכי טוב זה באטמן. גיבור על שישוטט בלילות ברחובות האלימים של הערים הגדולות עם הבאטמוביל ויגן על התושבים הטובים של גות'אם סיטי. מה שאנחנו צריכים זה מאה באטמנים, מאה סופרמנים ומאה ספיידרמנים במשמר האזרחי, ואנחנו מסודרים. אנחנו צריכים מיתוס שיחדור ללבבות האלימים, מיתוס שיגרום להם להבין שלכל דבר יש מחיר ושלא כדאי להסתבך עם גיבור העל המקומי.

הבעיה היא שגיבורי העל המקומיים שלנו הם הפושעים עצמם. הם אלה שמעל לחוק, הם אלה שלוקחים אותו לידיים כשבא להם, הם אלה שנוסעים במכוניות משוריינות ושמשליטים אימה בלילות.

ד.

כולם מחפשים את האשם: החינוך, הכיבוש, הטלוויזיה, האינטרנט, משחקי המחשב, סרטי הקולנוע, הפערים החברתיים, הממשלות, הגזענות, הפילוג בעם, האלכוהול, הקיץ, ארגוני הפשע (וכמובן כל הערבים כולם, וכל השמאלנים וכל המתנחלים). ספסל הנאשמים צפוף במיוחד. כולם אשמים, כולם קשורים זה בזה, כולם חברו יחדיו ליצירת חברת מופת של אלימות, של אדישות ושל אטימות; שלישיית שוקולד מנטה מסטיק מהגיהינום.

נדמה שאין הרבה מה לעשות. עוד תוכניות בבתי-הספר? עוד יום שידורים מיוחד? עוד צנזורה והגבלות? מה זה יעזור? מה עוד תעשה, שלום? בחייאת דינאק. אשר לי, אני מאמין שהכיבוש הוא אכן האשם העיקרי, גם אם הולכים יחד עם הימין הקובע שמדובר ברע הכרחי. חברה לא יכולה לדכא חברה אחרת בלי שיהיה לזה מחיר כבד. עד כדי כך פשוט. חברה לא יכולה להתרגל לשגרה של אלימות ושל אפליה בלי שאלה יחלחלו פנימה אל תוך גבולותיה. עד כדי כך טריוויאלי. חברה לא יכולה להפנות מבט הצדה במשך יותר מארבעים שנה בלי שהאינסטינקט הזה של לא לראות ולא לשמוע יגיע גם הביתה. לא צריך להיות שמאלני בשביל זה. גם אם את/ה חושב/ת שהכיבוש הוא כורח המציאות, ואולי אפילו אחלה דבר שבעולם שאפשר לשלב אותו בכיף בפרסומות, לא תוכל/י להתעלם מתוצאותיו. **

הרהור

איימו עליי כל-כך הרבה פעמים שאני כבר לא מתרגש. רוצה לרגש אותי, רפי? תראה לי את הסכין

http://dror.notes.co.il