הבוקר התהפכה המגמה

עם ישראל זוכה לתקשורת שמגיעה לו. בבוקר המוות היא מאפשרת לכל חבר, ידיד ומכר להתעמר בה, להתעלל בזכויותיה, להאשים ולהכפיש - לא מפני שדודו טופז נוגע ללבה, לא משום שזו טרגדיה אמיתית, אלא רק כדי להמשיך ולגרוף עוד רייטינג.

עוד בטרם התקררה הגופה, השב"ס בקושי הוציא הודעה לתקשורת, על פניהם של מגישי תוכנית הבוקר עדיין ניכרה התדהמה - וכבר החלו ההאשמות, והאצבעות הזדקרו בלי בושה וללא שום נקיפות מצפון. ננסי ברנדס, חבר קרוב, זעק בערוץ 2 על "לינץ' תקשורתי", ואילנה דיין הספיקה לשאול בגל"צ את אברי גלעד אם לא צריך לעשות "חשבון נפש". "חשבון נפש על מה?", תהה גלעד, עוד קורבן פוטנציאלי למסע הנקמה של דודו טופז. הביטו, הביטו היטב, כך זה מתחיל.

המגמה התהפכה

ועכשיו, ברגעים אלה ממש, כמו בכל סרט מתח סוג ד', או ביום מסחר רגיל בבורסה התל-אביבית, המגמה מתהפכת - הצייד הופך לניצוד והקורבן ממונף לתליין. טוקבקיסט זועם ישתלח באבי ניר על שהעז לדחוק את טופז לפינה כשתבע ממנו פיצוי של מיליונים (ומה זה משנה בכלל שמנכ"ל קשת כמעט נרצח במהלומות).

שירה מרגלית תוגדר כילדה מפונקת וחצופה שרמסה את זכויותיו של הטאלנט כשהעזה לא לענות להטרדותיו בסלולרי (למרות שחבטו בה באכזריות לעיני בנה הקטן). ומישהו בעל זיכרון ארוך במיוחד יאתר את מאיר שניצר, זה שטופז ריסק בקור רוח מקפיא את משקפיו, ויתהה אם ביקורותיו המושחזות היו מרושעות מדי וצרבו בנפשו המיוסרת של האמן צלקות לכל ימי חייו.

"חשבון הנפש" יהיה עמוק כמו תוכנית אירוח, מיוסר כמו מודח בתוכנית ריאליטי ומטלטל רגשית כמו מתכון קיצי אצל אהרוני. עמודי העיתונים יתמלאו מחר בגיבובי מלים ובערימות של צילומים, ובטלוויזיה יערכו את דודו טופז, חייו ומותו, לאינסרטים של 20 שניות. וביום ראשון זה ייגמר. תיערך הלוויה. יינשאו הספדים. ייערם העפר. ועם ישראל יקבור עוד גיבור בדיוני שמעולם לא היה כאן, יצקצק בלשונו, מזכך את נשמתו לפני המשבר הבא.

משחק המחשב

בסופו של יום, עם ישראל זוכה לתקשורת שמגיעה לו. הוא רוצה צהוב - אז הוא מקבל צהוב. הוא מוכן למחוק את מוחו בתשע בערב - אז ימחקו את מוחו. הבעיה עם התקשורת הישראלית אינה הלינץ' לכאורה שערכה בטופז, הבעיה שהיא כל-כך צפויה ומשעממת. שהריטואל נבוב, ידוע ומשומש עד מאד, ושהסוף היה ידוע לכולם (חוץ מאשר לשירות בתי-הסוהר).

בתוככי המירוץ המטורף, הדורסני וחסר המעצורים למצוא את הכותרת הבאה, מה יפתח את המבזק, ממי להביא תגובה, חייבים להקדים את המתחרים, בלהיטותה לחפש אשמים אצל רפי רשף, לעצור אותם ב"שש עם", להצביע עליהם אצל לונדון את קירשנבאום, לראיין את פרקליטם במהדורה המרכזית, לשפוט אותם אצל גיא זוהר ולהוציאם להורג במבזק חצות - התקשורת שוכחת שמדובר בבני אדם, בשר ודם, ולא במשחק מחשב תלת-מימדי עם פרסומות.

לסחוט עוד דמעה

סליחה, לא שוכחת. זה פשוט לא מעניין אותה כקליפת השום. בבוקר המוות היא מאפשרת לכל חבר, ידיד ומכר להתעמר בה, להתעלל בזכויותיה, להאשים ולהכפיש, לא מפני שטופז נוגע ללבה. לא משום שזו טרגדיה אמיתית. אלא רק כדי להמשיך ולגרוף עוד רייטינג. למתוח את הסבל עוד קצת. לסחוט עוד דמעה, למלא עוד מטפחת. היא ממשיכה להשתמש בטופז גם אחרי מותו, רק הכותרת משתנה. טופז אינו עוד עבריין מסוכן אלא כתב אישום. אבל כלפי מי?

מוזר ומצמרר לשוב ולגלות בבוקר העצוב הזה את המשמעות האמיתית, הקיצונית, הסופית והמוחלטת, של הפער העצום בין הפרסונה התקשורתית המחויכת ליצור האומלל שמאחוריה. השורה האחרונה בתסריט נכתבת ברגעים אלה ממש: ככל שניתן יותר מקום לטופז בתקשורת - כך מתגברת ההבנה כמה לא היה לו מקום כלל בחייו. לאיש לא היה איכפת מדודו טופז. גם לא לדודו טופז עצמו.

הוא חי לבד ומת לבד.

במקלחת.