האזרחים מאבדים אמון בתאגידים

בוהנדורף, בעצמו עורך דין, דווקא לא הופתע מקבלת הפנים המופרזת. כפי שהוא ופרקליט הבנק ידעו, הפגישה ביניהם נקבעה בעקבות התנהגות הרבה פחות נאותה של הבנק - הפעלת חוקרים פרטיים במטרה להתחקות אחריו. במבצע שמזכיר רומן ריגול, כמה חוקרים אפילו שכרו את ביתו באיביזה כדי לנסות להשיג מידע. לדבריו, נשלחה אליו אפילו אישה שנועדה לשמש "מלכודת דבש" ולאסוף עליו מידע.

בוהנדורף היה יעד לבדיקות הבנק משתי סיבות - הביקורת החריפה שלו על הבנק, וקשריו לכאורה עם ליאו קירש, איש עסקים שבינו לבין הבנק מתנהל סכסוך משפטי חריף. כעת, המצב התהפך. הבנק הגדול בגרמניה נאלץ להתנצל בפני בוהנדורף, ולספק הסבר מביך לאפשרות שהוא היה מעורב בהפרות נוספות של פרטיות, הנוגעות לאנשים בהנהלתו ובמועצת הפיקוח שלו. דויטשה בנק נחקר גם על ידי מפקחים בתחום הפיננסיים ובתחום ההגנה על נתונים, ומשטרת גרמניה בודקת אם יש בסיס לחקירה פלילית נגדו. הבנק מסר שהוא חשף ארבעה מקרים נפרדים דומים שמעוררים חששות לפגיעה בפרטיות, לטענתו מבלי שמישהו בהנהלתו הבכירה ידע עליהם.

בחזרה לעבר

דויטשה בנק אינו הפירמה הגרמנית הגדולה היחידה שמתוודה על חקירות נלהבות מדי. דויטשה טלקום נעזרה בחברת חקירות פרטית שסרקה את הודעות הטלפון שקיבלו חברי הנהלה בכירים. מנכ"ל דויטשה באהן התפטר אחרי שחברת הרכבות הלאומית הודתה במעקב אחרי קשרים בין אלפים מעובדיה ובין ספקים של החברה. לידל, רשת מרכולים במחירים מוזלים, ריגלה אחרי עובדיה בעבודתם וצברה מידע ממוחשב על מצב בריאותם.

גרמניה אינה לבדה בשערוריות של ריגול תאגידי. בארה"ב, היולט פקארד השתמשה בחוקרים פרטיים כדי להשיג את תוכנן של שיחות טלפון שקיימו כמה בכירים בחברה עם עיתונאים. בבריטניה פורסמו באחרונה גילויים על השיטות שבהן השתמשו חוקרים פרטיים שנשכרו על ידי עיתונאים של הצהובון "ניוז אוף דה וורלד" כדי לאסוף מידע סנסציוני, כולל פריצה לתיבה הקולית של טלפונים ניידים, והתעוררה מחאה נגד הידרדרות האתיקה העיתונאית.

אך היקף ומידת החומרה של המקרים בגרמניה מעלים את השאלה מדוע דווקא הכלכלה הגדולה באירופה כה חשופה לפרשיות של ריגול תאגידי. השאלה הזו גם מעוררת תהייה באשר לעמדתה של גרמניה ביחס לפרטיות ובאשר לסטנדרטים הכלליים של ההתנהלות התאגידית בה.

זאת ועוד, בגרמניה - 20 שנה אחרי שנפילת חומת ברלין חשפה את שיטות השטאזי במזרח גרמניה לשעבר - פרשיות כאלו מעוררות הלם. דירקטור בדויטשה טלקום אומר בהקשר לכך: "האם אנחנו רוצים לחזור לימי הגסטאפו של היטלר או השטאזי במזרח גרמניה? מובן שלא. לכן התקרית הזו כה סרת טעם". בוהנדורף עצמו אומר: "לא מדובר בבנק מושחת קטן, מדובר בדויטשה בנק. הוא מסמל משהו, בדומה לבנק אוף אינגלנד. לכן אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה נדהמתי מכך שהוא משתמש בשיטות שכולנו חשבנו שחלפו מן העולם. למדנו על מה שקרה במזרח גרמניה, וכולם אמרו שאסור שזה יקרה שוב בעתיד".

העובדה שדויטשה בנק עומד בפני האשמות כאלה של בעל מניות אינה רק מביכה. למקרה הזה ולאחרים עשויות להיות השלכות מזיקות על מידת האמון שתשרור בין החברות לגורמים שבאים איתן במגע.

סריקת שיחות הטלפון שביצעה דויטשה טלקום העלתה חששות בקרב מיליוני מנויים באשר לפרטיות שיחות הטלפון שלהם. כאשר נתונים של לופטהנזה על היקף השימוש של פוליטיקאים בתוכניות "הנוסע המתמיד" שלה דלפו לתקשורת ב-2002, היה הלם מהשימוש הלא נאות בפינוקים כאלו, אך בצדו התעורר גם חשש מפני השימוש לרעה בנתונים על נוסעי חברה זו. כאשר דויטשה בנק חשף את חשדותיו באשר לחדירה לפרטיות של בכיריו, הוא מיהר להדגיש שלא מדובר על לקוחות שלו, בתגובה לחששות שהביעו בעלי חשבונות מודאגים.

מדוע מסתכנות חברות בגילויים כה מביכים? מסקנה בלתי נמנעת היא שהן סבורות שביכולתן להשיג דבר חשוב או להגן על אינטרסים חשובים. במקרה של דויטשה בנק, שמנהלו אלפרד הרהאוזן נהרג בהתפוצצות מטען נפץ ב-1989, השאיפה להגן על עובדים היא הגיונית. במקרה אחד שבו הבנק הודה, הוא שכר חוקרים כדי להשיג תצלום של מישהו שאיים לכאורה על מנהלים בכירים.

אבל אינסטינקט ההתגוננות הוביל להפרה רצינית יותר של הזכות לפרטיות: אבטחתו של מנכ"ל הבנק, הרמן-יוזף למברטי, נבחנה ללא ידיעתו ב-2007. החרדה של הבנק ביחס לבוהנדורף, שמשך את תשומת הלב של היו"ר קלמנס בירזיג כאשר הוא דיבר באסיפה הכללית של בעלי המניות ב-2006, נובעת לפחות בחלקה מהמאבק המשפטי שמנהל הבנק נגד ליאו קירש. קירש טוען שדברים שאמר המנכ"ל לשעבר של דויטשה בנק גרמו להתמוטטות אימפריית המדיה שלו (הוא נאלץ למכור לאיל המדיה הישראלי-אמריקני חיים סבן חלק ממנה ב-2005) ותובע מהבנק פיצויים. הבנק, מצדו, מכחיש שהיו"ר בירזיג אחראי למעקב אחר בוהנדורף.

העובדים אשמים

כמה ממקרי הריגול התאגידי קשורים ל"מיטבשטימונג" - מערכת גרמנית לשותפות בין מעסיקים לעובדים. במסגרת מערכת זו, נציגי העובדים מאיישים מחצית מהמושבים ברוב מועצות הפיקוח על החברות (בגרמניה, מועצת פיקוח היא מועצת מנהלים במובן המקובל, ומועצת מנהלים היא הנהלה רגילה), ויש להם חלק גדול בקבלת ההחלטות. יש האומרים שהשיטה הזו מובילה לדליפה מוגברת של מידע רגיש, על ידי העובדים או על ידי הנהלת החברה שמגיבה על האשמותיהם. יו"ר לשעבר של אחת החברות הגדולות בגרמניה אומר שהריגול התאגידי "נובע כולו מהמערכת הזו".

דויטשה בנק הודה לראשונה בריגול כזה ב-2001, לאחר שחשד שנציג איגוד העובדים במועצת הפיקוח שלו מדליף מידע רגיש. דויטשה טלקום, שהגבירה את חקירותיה הפנימיות בעקבות הדלפת תוכנית פיטורים של עובדים, נותרה בתרבות ניהול של המונופול הממשלתי שהיתה: לאיגודים יש בה השפעה חזקה, והחברה המופרטת בחלקה היא מטרה פופולרית לזעם ציבורי כאשר היא מעזה לנהוג כמו חברה למטרת רווח.

דירקטור גרמני בעל ניסיון בינ"ל עשיר אומר שעל החברות להיות חכמות יותר ולחשוף בפני העובדים רק את המינימום הנדרש. יו"ר לשעבר אחר אומר: "ללא ספק, היינו מעדיפים לוותר על השותפות עם העובדים, אבל להאשים את העובדים בשערוריות הללו זה נוח מדי - האשמה האמיתית היא של אלו שהזמינו את החקירות הלא חוקיות".

תיאוריה דרמטית יותר המסבירה את שערוריות הריגול התאגידי היא שעם איחוד גרמניה נותרו בה אלפי חוקרים מחוסרי תעסוקה ובקיאים היטב במלאכת הצללים שלהם. במקרים רבים נשכרו סוכנויות ומשרדי חקירות. דויטשה בנק טוען שכל האירועים שנקשרו בו מקורם ב"ספקי שירותים חיצוניים". בשלב מסוים הבנק סירב, כנראה, להצעת משרד חקירות כזה לשתול מתמחה בחברת עורכי הדין של ליאו קירש. שיטות המעקב של דויטשה טלקום נחשפו לאחר שחברת אבטחה בברלין הזכירה לחברה זו שהיא ניהלה למענה בדיקות של עובדים בשנים 2005 ו-2006.

בהתאחדות משרדי החקירות הגרמנית, BDD, אומרים שחבריה עומדים בסטנדרטים האתיים הכי גבוהים ודוחים את התיאוריה שחוקרים פרטיים הם סוכני שטאזי לשעבר. אבל "תמיד יהיו כמה כבשים שחורות", מודה עובד בהתאחדות, ומסכים שאין הגבלות רבות על הקמת משרד חקירות.

חוקי הגנה נוקשים

ייתכן שסיבה נוספת לכך שחטאי העבר משתקפים גם בהווה היא ההגנה הנוקשה על נתונים ועל פרטיות בגרמניה של ימינו. מדינת המחוז הסה, מדינת הבית של דויטשה בנק, חוקקה את החוקים להגנת נתונים כבר ב-1970 והם היו מהראשונים בעולם. הגרמנים עוינים הרבה יותר מאחרים את השימוש המקובל יחסית במצלמות מעקב, למשל במרכזי ערים.

עובדת בנציבות הגרמנית הפדרלית להגנה על נתונים וחופש מידע אומרת שהגרמנים מודאגים מהפרות פרטיות מצד תאגידים יותר מאמצעי ביטחון שנוקטת המדינה. "הם מבינים שלפעמים התאגידים יודעים עליהם יותר מאשר המדינה או המשטרה", היא מוסיפה.

מנהל חברה אירופית לחקירות תאגידים אומר שנוהגים במדינות אחרות, כמו בדיקת רקע של עובדים, נחשבים בגרמניה מפוקפקים או בלתי חוקיים".הרטמוט מהדורן, המנכ"ל של דויטשה באהן, התעקש לשווא לטעון שהמעקב של החברה אחרי עובדיה נועד להיאבק בשחיתות. דו"ח שהוזמן על ידי הפרלמנט הגרמני קבע ששיטות מעקב רבות היו לא חוקיות, והוא נאלץ לפרוש מתפקידו במארס השנה.

החוקר האמריקני-אירופאי שראיינו אומר שהגבלות בלתי הגיוניות מביאות לכך שחברות גרמניות חשות שאין טעם לנסות להישאר בתחום המגבלות הללו. "הדבר דומה לקביעה שמהירות מרבית בדרכים בינעירוניות תהיה 60 קמ"ש. למה לנהוג במהירות של 80 קמ"ש, שהיא הגיונית אך לא חוקית? מוטב לנהוג במהירות של 120 קמ"ש, שגם היא לא חוקית".

בנציבות להגנה על נתונים אומרים שהפרקטיקות בגרמניה דומות לאלה הנהוגות באירופה, אבל יש צורך בהגנה רבה יותר על פרטיות בחוקי העבודה. ב-1 בספטמבר ייכנס לתוקף תיקון ראשון לחוק ברוח זו.

יהיו עוד שערוריות

"איננו רוצים למנוע מחברות אמצעים להיאבק בשחיתות, אך ראינו מהי מידת חוסר האמון שחש האזרח ביחס לשימוש של החברות בנתונים שבידיהן. מבחינת חברות רבות, חיזוק ההגנה על נתונים יכול להיות יתרון תחרותי ולזכות אותן באמון מחודש. זה לא צריך להיתפס כחיסרון", אומרת דוברת הנציבות.

ב-BDD אומרים שלפחות 70% מהעמלות של משרדי החקירות מקורן בתאגידים, ולכן לא יהיה קל לאזן בין אבטחת החברות והגנה על הפרטיות. "יש דברים שצריך לעשות והם חמורים, אם לא בלתי חוקיים, בגרמניה. לדעתי נראה עוד שערוריות בעתיד. הבעיה הזו לא עומדת לחלוף".

דויטשה בנק פיטר שני עובדים בפרשת הריגול שלו, אך מבחינת בוהנדורף, לא עולה על הדעת שראשי הבנק - היו"ר בירזיג והמנכ"ל יוזף אקרמן - יהיו פטורים מכל אחריות, אף שבבנק מתעקשים שלא היה להם מושג מהמתרחש. "בנק צריך להישען על אמון. מה שהם עשו היה לשבור הכל", הוא אומר, "בכל מדינה מתורבתת הם היו צריכים להתפטר אחרי שהם הודו בריגול אחרי בעלי מניות".