הצגת יחיד

במדינת הגמדים

האתלטיקה הישראלית, ואנחנו איתה, בצרות קשות. התוצאות של המשלחת הגמדית מביכות - וזה לבטח לא אשמת האתלטים. יוחאי הלוי נאלץ להתמודד בענף שלא התאמן אליו. התוצאה הטובה במשלחת היא של אירנה לנסקי בת ה-38 שעלתה לחצי גמר המשוכות. והמביש מכל - אף אחת מהתוצאות של ספורטאינו לא הגיעה לקרבת שיא היכולת האישי. זה אומר שהאימון לקוי, שהדגש בהכנה ניתן על השגת הקריטריון ולא על הגעה לשיא באליפות עצמה.

הסיפור כולו הוא של אנשים טובים עם רצון, יכולת ומאמץ שמוקפים בעסקנים מלאי טובת עצמם ובחובבנים חלמאים שלא מסתגלים למקצוענות המודרנית. זרקור על הכישלון הוא ההצלחה של קפריסין, שנציגיה הגיעו לשני גמרים חשובים באליפות ולמדליית כסף יוקרתית בקפיצה לגובה. זה היה יכול להיות אנקדוטה, אבל זה מצב הספורט בארץ, והוא נוגע לכולנו. מדינת ישראל, שהמציאה את מיתוס "היהודי החדש", השרירי והחזק, הצליחה לשרש את הפעילות הגופנית שהביאה הצלחות ספורטיביות ליהודי הגולה תמיד. מהכישרונות שעלו לארץ, היחס של הממסד והציבור הצליח למחוק כל ניצוץ של יכולת, מאמץ או חשק. החוסר בתרבות הספורט, בספורטיביות, ובהשקעה תקציבית בספורט, שנדמה כדבר שולי שאפשר לוותר עליו במקרה הצורך, עשה את סיבוב הבומרנג שלו ומחכה לנו מאחורי אחת הפינות החשוכות הקרובות כדי לתת לנו מכה קשה בעורף.

מחקרים מראים שוב ושוב, שעיסוק ספורטיבי הוא אלמנט בסיסי לכלכלה ולחברה. עובדים שעוסקים בפעילות גופנית מסודרת מרוצים יותר, יעילים יותר ויצירתיים יותר. נוער שלא עוסק בספורט משמין והופך לחולה ומאוחר יותר לבלתי כשיר לעבודה. היעלמותם של גורמי הזדהות ספורטיביים יוצרים חברה עצלה ומפונקת שהערך העליון עבורה היא "להביא מכה", כלומר להצליח בלי להתאמץ. והעלות של כל האלמנטים הללו למשק היא עצומה ומתגברת עם הזמן. זה נשמע כמו חזון בלהות, אבל כישלונה המוחלט של האתלטיקה הישראלית הוא למרבה הצער רק סימפטום למצב בו מפקחים דורשים ממורים לחינוך גופני להוריד אתלטיקה מהשיעורים בבתי הספר, ובו אנשים נכנסים לרכב כדי לנסוע מאתיים מטר. זה עוד יעלה לנו.

במדינות הענקים

האתלטיקה העולמית, מצד שני, זוכה לתחייה מחודשת אחרי שנים שבה נחשבה ל'אנכרוניסטית', משעממת' ו'חסרת חן'. יש לכך סיבה. היא בגובה 1.96 מטר, יש לה חיוך מלא שיניים לבנות ומבט ממזרי, וקוראים לה יוסיין בולט. לקראת המירוצים שלו מציבה הטלוויזיה מצלמות בדרך ממגרשי האימונים לחימום ולחדר ההמתנה. כוכב מתוקשר מסוג זה, כיאות לעידן הפוסט-פוסט מודרני, עוד לא היה לאתלטיקה. האווירה באצטדיון מחושמלת, וגם מול המרקעים אפשר לחוש בהתרגשות. מה הוא יעשה הפעם? איך יחגוג את הניצחון? איך ינצח? האם יביס את יריביו חורקי השיניים כשאת המטרים האחרונים הוא עושה בהליכה אחורנית על ידיו? האם נראה סוף סוף זיעה על מצחו? בכמה זמן, מאיות, עשיריות, שניות שלמות, ינפץ שיאי עולם שנדמו עד אליו כבלתי אפשריים לניפוץ?

פתאום האווירה בין המתחרים נינוחה יותר. אסאפה פאוול חמור הסבר בעבר, מחייך, ירחם השם, לפני הזינוק. ועושה תנועות פארודיות שאומרות "אני סותם את הפה", להבדיל מבולט. בדרכם מטה, לריצת ה-200, על עגלות ממונעות, בולט מחליף דאחקות עם יריבו ספירמון. גם השאר צוחקים מבדיחות פנימיות. רק האתלטים האירופיים הספורים שנקלעו למקום נראים עדיין כאוסף מרוכז, תרתי משמע, של חשיבות עצמית, רצינות ולחיצות.

"אתם גדולים", מריע בולט לקהל, שמריע בחזרה, אחרי עוד ניצחון. בראיון לערוץ הגרמני השני הוא מסביר "שהקהל לא מתלהב כמו שהיה בבייג'ין, אבל עדיין הוא פנטסטי. לא נורא, ברלין, לא לדאוג. הכל אחלה". לפני גמר ה-200 הוא מופיע עם חולצה של ג'מייקה ועליה כתוב בטוש: "ICH BIN EIN BERLINO". זה מצד אחד פראפרזה על המשפט שאמר מבקר חשוב אחר בעיר, אחד ג'ון קנדי, שרצה לומר "אני ברלינאי". ומצד שני, זו מחווה לקמע של התחרויות, הדוב ברלינו, שהתחבק עם בולט אחרי ניצחונו הראשון, ואף ערך איתו תחרות ריצה פארודית. הקהל בשמיים, שואג מצחוק.

זה נראה כאילו בולט עושה ג'וגינג, בהשוואה לפניהם המיוסרות של יריביו ב-200 מטר, אבל לראשונה יש צל של מאמץ על פניו. הוא עייף, הוא מסביר לעיתונאים ההמומים, אחרי שרץ תשע פעמים בשבוע האחרון, כולל המוקדמות והשליחים, והכל בזמנים בלתי נתפסים. כן, גם אצל בולט עוד יש מקום לשיפור: בחלוקת הכוח בין המקטעים ב-200, בסיומת של ה-100, בשליחים. אחרי שנת ביניים, בה הבטיח לחזור ולעסוק קצת בריצת ה-400 מטר, נראה אותו שוב לכל המאוחר מנפץ שיאים בלונדון 2012, הכוכב הבלתי מעורער של האתלטיקה.

150 אירו לערב. שווה?

כל זה עוזר מאוד להתאחדות האתלטיקה הבינלאומית. ההצלחה לצידה, ושוב לא נראה את השיפורים והשינויים הדרושים.

קודם כל, עבור הצופים באצטדיון. המאזן בסוף האליפות הוא קטלני למארגנים. 525 אלף צופים נרשמו באולימפיהשטאדיון, מחצית מהצפי. רק 360 אלף איש רכשו כרטיסים (באליפויות עולם באתלטיקה נהוג לספור את אירועי הבוקר ואירועי הערב כאירועים נפרדים, ולהוסיף את מספר הצופים) במחירים של בין 15 אירו למקום רע לאירועי הבוקר (מוקדמות וכדומה) ועד 150 אירו למקום על קו הסיום בערב. מחירים שהביאו פוליטיקאים מקומיים לדרוש הורדה במחיר, בייחוד לאור הקשיים במכירה.

אבל הדרישות נדחו והגירעון גדל. שיווק האירוע, שהתחיל מאוחר מדי בעיר עצמה, היה גורם מרכזי. אבל יותר ממנו, אלה הדרישות מהמארגנים. כך למשל העבירו צופים שעה תמימה כשהאירוע היחיד באצטדיון הוא הטלת כדור ברזל לנשים במסגרת קרב שבע. ועם כל הכבוד לאתלטיות, זה משעמם. הצעות לאירועים נוספים שייערכו במקביל, כמו ענפים לא אולימפיים, או לשינוי שיטת היערכות התחרויות, נתקלות בקיר אטום.

התאחדות האתלטיקה הבינלאומית היא אולי הגוף השמרני והקפוא ביותר בספורט, לא רק מאז הפארסה עם קאסטר סמניה, האצנית הדרום האפריקנית שנחשדת כגבר. רק שלושה נתפסו על סמים בינתיים, שניים ממרוקו ואחת מניגריה, מה שמצביע על שיפור בתחכום ברוב המדינות, ובהימנעות משימוש לקראת התחרות. מה שמציג שוב את חולשתה של ההתאחדות והבדיקות הבלתי מספיקות שלה במשך השנה.