ההחטאה של חיים רומנו

ספק אם חיים רומנו יעזוב את אל על רק משום שעובדי החברה "התישו אותו", כפי שניסו להצביע הבוקר (א') הכותרות. מומחים לניהול ולקריירה טוענים כי חמש שנות כהונה למנכ"ל זו תקופה מכובדת וראויה, ולמעשה כל שנה מעבר לכך נתפסת דווקא כחוסר דינמיות, קיבעון ופחד מאתגרים חדשים. לרומנו, טיפוס נלהב באופן כללי, אין שום כוונה לדרוך במקום, בטח לא בענף שצפוי לדשדש עוד תקופה ארוכה.

ולמרות זאת, קשה להתחמק מההרגשה שהתקופה של רומנו באל על תירשם בסופו של דבר כפספוס. רומנו הגיע לחברה רגע אחרי שהופרטה, כשהאתגר הגדול ביותר שלה הוא שינוי ארגוני שיהפוך אותה רשמית לחברה עסקית בבעלות פרטית - על כל המשתמע מזה.

רומנו ניסה במשך שנים לגרום לעובדים "להחליף דיסקט" ולוותר על מה שהוא מכנה "שמנת": ריבוי כרטיסי טיסה בחינם לבני משפחה, סבסוד מלא של הארוחות, זכאות לאחזקת רכב מלאה גם אם נוסעים בהסעות המאורגנות ועוד. העובדים, מצידם, התעקשו שלא יפגעו להם בתנאים והסכימו בתמורה לפיטורי כמה עשרות עובדים.

מעבר לכך שזהו צעד של חוסר סולידריות מבזה שהנהיג הוועד, רומנו לא היה צריך להסכים לכך. דוגמה למודל העסקה מיושן אפשר למצוא בהסכמים עם הטייסים: אלה מקבלים שכר בהתאם לשעות הטיסה, וכך למעשה יש להם תמריץ להאריך את שעת הטיסה. רומנו ניסה להילחם גם בתופעה הזו, אבל שוב נכשל.

בין הפרטת בזק לאל על

אל על הייתה צריכה לעבור את מה שעברה בזק: בחברת התקשורת המופרטת קיימים אמנם עדיין שרידים של מונופול אבל היא בהחלט עברה מהפכה ארגונית. במסגרת הסכם העבודה הקיבוצי שנלווה לשינויים הארגוניים בבזק, רבים מעובדי בזק מקבלים תגמול כספי מעבר לשכרם הקבוע, בהתאם לביצועים. אלה אולי עקרונות בסיסיים בחברה עסקית אלא שבזק פשוט לא היתה כזו עד לפני שנתיים - ממש כמו אל על של היום.

להגנתו של רומנו צריך לומר ששינויים מבניים כמו אלה של בזק, מחייבים כיסים עמוקים. בזק הייתה והיא עדיין חברה רווחית מאוד, מה שלא ניתן לומר על אל על. ולמרות זאת, היה מצופה מרומנו לתת לפחות דוגמה אישית וקיצוץ של 15% משכרו פשוט אינו מספק. רומנו ניפח את הנהלת החברה ושכר הבכירים בה עולה על 100 אלף שקל - שכר מוגזם לכל הדעות בחברה מפסידה.

גם העובדים צריכים לחטוף היום: הם יכולים לחייך עכשיו כאות ניצחון, אבל אם החברה תתרסק בקרוב, זה יהיה הרבה בזכותם. הפספוס של רומנו, הוא גם הפספוס שלהם.