נשיא על הכוונת

אבל אמש זה נראה שונה: פרס התמוטט, טופל בידי צוות טיפול נמרץ של מד"א, ומאוחר יותר פונה לבית-החולים. מה שברגע הראשון הזכיר את הדרמה שהתחוללה סביב אריאל שרון, נגמר הפעם בטוב: פרס התאושש, ולפי כתבי ערוץ 1 אפילו התקומם על הרצון לפנותו לבית-החולים.

כך נותרנו עם התפתחות חדשותית מרעישה, שבסיומה בלטה העובדה שרק ערוץ 1 טרח לעדכן בה את צופיו בשידור חי. היתר המשיכו בשלהם, כאילו כלום. להגנתם הם יכולים לומר כי בסופו של דבר לא היה מדובר בחדשה מרעישה, אלא שזו חוכמה שלאחר מעשה: ברגע שבו ערוץ 1 עלה לשידור עם המבזק המיוחד שלו, הם עוד לא היו יכולים לדעת עד כמה האייטם הזה יהפוך לחדשה מרכזית.

לפני מספר שבועות ביקרנו כאן את ערוץ 1, על העובדה שבניגוד לערוץ 2 ו-10, לא השכיל לדווח בזמן אמת על הרצח במועדון "בר נוער" בתל-אביב. הפעם הוא הקדים באופן אקסקלוסיבי את מתחריו: העובדה שהחדשה שהביא לא צמחה לממדי ענק, היא עניין של מזל או של חוסר מזל - תלוי מאיזה צד בוחנים את העניין: לפעמים "סוף טוב" בחיים האמיתיים הוא סוף רע מבחינה חדשותית ולהיפך.

מי שמחפש משמעות סימבולית לאירוע, יטען כי גם "סקופים" של ערוץ 1 נוגעים למוסדות ייצוגיים ולא ממש רלוונטיים לחיינו: כמו מוסד הנשיאות, כך גם רשות השידור: שניהם שרידים אנכרוניסטיים ושייכים לתקופה שבה הסיכוי שפרס יתארח במקום שנקרא "מרכז רבין לשלום", היה זהה לסיכוי שמרכז כזה יקום.

בדד תשב

"לבד מול כולם עם מיקי חיימוביץ'", א' 21:00, ערוץ 10

האם היעלמותה של "המקור" מלוח המשדרים היא חלק מרה-ארגון לקראת עונה חדשה וטובה יותר - או שמא חלק מההכנות להבנות המתגבשות עם האוצר והרשות השנייה ונוגעות לשכר הטאלנטים בערוץ 10?

איך שלא יהיה, הערב ישודר על אותה משבצת, שהפכה מתחקיר ל"דוקו" (בשבוע שעבר שודר באותה שעה "אמא תגידי"), סרטה של מיקי חיימוביץ', שמקיף את תופעת ה"חרם" של ילדים על ילדים אחרים, סיבותיה, השפעותיה לטווח ארוך, ועד כמה (ומתי) מותר למבוגרים להתערב במעשי הילדים כדי לצמצם נזקים.

מי סובל מחרם? בדרך-כלל מי שהיו אאוט-סיידרים מראש: בגלל עקשנות, וכחנות, הצטיינות בתחום מסוים על חשבון אחרים ועוד. לרוב מדובר גם במי שלא היו מושלמים מבחינה פיזית: נדיר שהספורטאי המצטיין של הכיתה או הילדה הכי יפה בגן יהיו יעד לחרמות (מצטער על הסטריאוטיפיזציה, אבל זו אחת הנקודות: ילדים עוד לא למדו לשלם מס-שפתיים לפוליטיקלי קורקט).

זה לא אומר שכל יעד לחרם הוא סוג של "פריק": רבים מהם, דווקא בגלל סגנונם העצמאי שגבה מהם מחיר כבד כילדים, הפכו למבוגרים יוצאי-דופן במובן החיובי של המילה. עדיין, לו רק היו יכולים להחזיר את הגלגל לאחור (חיימוביץ' לוקחת אותם אל נוף ילדותם, שהופך אותם באחת ממבוגרים בטוחים בעצמם לילדים מפוחדים) - היו עושים כל שביכולתם כדי להימנע מהתקופה ההיא, שבמידה רבה עיצבה את אישיותם.

עד כמה עיצבה? עד כדי כך שכמה מבוגרים החליטו להקים מעין חברה שפועלת למניעת חרמות ומפעילה תוכנית לימודים מיוחדת בנושא, בשיתוף עם תנועת הצופים.