המדינה תפצה את הוריו של יהודה כץ שהוכרז כחלל צה"ל

ביהמ"ש חייב את המדינה לפצות ב-60 אלף שקל את בני משפחתו של יהודה כץ, אחד מנעדרי קרב סולטן יעקב, משום שלא נתנה להם אפשרות לטעון בטרם הוכרז עליו כעל "חלל שמקום קבורתו לא נודע" במקום "נעדר"

בית המשפט המחוזי בירושלים חייב את המדינה לפצות ב-60 אלף שקל את בני משפחתו של יהודה כץ, אחד מנעדרי קרב סולטן יעקב, וזאת משום שלא נתנה להם אפשרות לטעון בטרם הוכרז עליו כעל "חלל שמקום קבורתו לא נודע" במקום "נעדר".

הפיצוי ניתן בשל הפגיעה באוטונומיה של בני המשפחה. המדינה אף תשלם למשפחה הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך דין בסך 20 אלף שקל.

עם זאת, נדחתה טענת המשפחה כי המדינה וצה"ל התרשלו בכך שהכריזו על יהודה כץ כחלל ללא תשתית עובדתית מספקת, מבלי שהיו ראיות חדשות, באופן בלתי סביר ובלא סמכות, כדי "לנקות שולחן" ולחסוך מעצמם את המאמץ הכרוך בחיפוש הבן הנעדר מזה 27 שנה.

השופט יוסי שפירא קבע כי "הצבא לא חסך משאבים ונעזר בכל הטכנולוגיה העדכנית בכדי לנסות ולאתר את הנעדרים". הכרזת הרב הצבאי הראשי דאז, תא"ל ישראל וייס, כי כץ הוא חלל בוססה על עדויות, ראיות ומידע מודיעיני, שהביאו למסקנה כי כץ נהרג בקרב וגופתו נפלה בשבי האויב.

"כל גורמי הביטחון שעסקו בנושא חיוו את דעתם כי יהודה אינו נמצא בין החיים... לא מדובר בקביעה חפוזה שנעשתה מיד לאחר קרות האירוע, אלא לאחר שנים רבות בהן הנתבעים וכל המעורבים בדבר שבו ודנו בכל פיסת מידע שהגיעה לשולחנם".

שפירא פסק כי המדינה וצה"ל התרשלו רק בכך שלא התייעצו עם המשפחה ולא העניקו לה זכות עיון בדו"ח הסופי וזכות טיעון בטרם הכריז הרב הצבאי על בנם כחלל.

"משפחת כץ צפויה להיפגע מחליטת מעמדו של יהודה כחלל. אף עוצמת הפגיעה נראית, על פניה, ככזו שיש לאפשר בגינה זכות טיעון מוגברת למשפחה. מעבר לזכות הטיעון שקמה ככלל לאזרח הנפגע מהחלטה מינהלית, יש לציין כי במקרה דנן משפחת כץ היתה שותפה פעילה לכל המאמצים למצוא את יהודה".

השופט הוסיף כי "גם אם אין צורך לשמוע את המשפחה באופן ישיר ומקיף, כפי שיטתו של הרב וייס - הרי שהתועלת ממתן זכות עיון וטיעון גדולה. בהינתן שמתן זכות שכזו למשפחה אינו כרוך בעלות גבוהה מתועלת הענקת הזכות - על המדינה להעניק למשפחה את זכות העיון והטיעון אף כפועל יוצא של דיני הנזיקין, ומחובתה הכללית שלא לנהוג ברשלנות כלפי אזרחיה".

שפירא הסיק מהראיות כי הרב הצבאי היה פוסק את פסיקתו גם לו בני המשפחה היו שוטחים בפניו את טענותיהם, וזאת משום שהם הכריזו כי יקבלו רק DNA כהוכחה חותכת, וזה לא היה בנמצא. לכן, ציין השופט, "יש יסוד להניח כי המתח הנפשי שנגרם לאם עקב ההליך היה פוקד אותה גם לו היתה המדינה מאפשרת למשפחת כץ לטעון בפני הרבצ"ר טרם החלטתו, ואין הנזק נגרם עקב אובדן זכות הטיעון - אלא עקב כוונת המדינה להכריז על יהודה כחלל".

משכך ניתק הקשר הסיבתי בין התרשלות הצבא לבין הנזק הפיזי שנגרם לאמו של כץ, משום שגם אילולא ההתרשלות היה נגרם הנזק, ולכן לפי דיני הנזיקין אין מקום לפיצוי. ואולם, שפירא קבע כי "הפגיעה בזכות הטיעון גרמה לכשעצמה נזק לתובעים. נזק נפשי מסוג זה הוא בר-פיצוי במשפט הישראלי כפגיעה באוטונומיה".

השופט סיכם כי לא השתכנע כלל וכלל "כי המדינה התייחסה לעניין בצורה מזלזלת ורשלנית. היכן ששגתה, כאמור לעיל, אני משוכנע כי שגתה בתום-לב". (ת.א. 8036/06).