באסטות אאוט, מיליונרים אין: שוק הפשפשים בעקבות נווה צדק

אביה של אלינור קוריאט עלה לישראל ממרוקו. כשהיה בן שנתיים, הוריו התיישבו בבניין היהודי הראשון שנבנה מחוץ לחומות יפו, באחת הדירות של מבני האבן הישנים שליד כיכר השעון. מתחת לדירת הקשתות הקטנה, בקומת הקרקע, שוכנת חנות הנעליים שבבעלות המשפחה. קוריאט ואחיה גדלו בדירה הזאת, שהחצר האחורית שלה משקיפה לשוק הפשפשים.

את נוף ילדותה מתרגמת היום קוריאט, 28, לכסף. לפני שלוש שנים הפכה למתווכת דירות המתמחה במתחם השוק. היא עצמה מתגוררת ברחוב הצורפים שבמתחם, ועובדת מהבית. "כשהייתי ילדה", היא מספרת, "ואמרתי שאני גרה בשוק של יפו אנשים הרימו גבה. הם היו באים אלינו ורואים בתים ישנים. אני זוכרת שממש חיכינו שהאזור ישתנה ושלא נרגיש לא נעים להגיד איפה אנחנו גרים, אבל לאחרונה, עם כל החפירות שנעשות כאן מתחת לבתים, השיפוצים היומיומיים, הבוטיקים והמסעדות החדשים, אנחנו אומרים: דווקא היה נחמד כשהיה כאן ישן ומכוער ואף אחד לא חשק באזור, היינו פה רק אנחנו".

את מתיחת הפנים שקוריאט מדברת עליה אפשר לחוש באוויר, ליתר דיוק במיזוג האוויר. לצד הרוכלים ברחבה, שנאבקים בשמש הקופחת, וסוחרי העתיקות שמסתפקים במאווררי ברזל רועשים, שוכנים הרוכלים החדשים, שכלל אינם מרגישים את החום של סוף הקיץ. הם אינם מזיעים, וסחורתם אינה מתערבבת בריחות השוק החריפים. את הלקוחות המזדמנים הם מקבלים לחנותם הממוזגת, הריחנית והאופנתית. יד שנייה? פשפשים? לא ממש. תציצו אצל השכן, אבל מהר - לא בטוח שמחר הוא יהיה שם.

השינוי הזה התאפשר בזכות 100 מיליון הדולר שהזרימה עיריית תל אביב בעשור האחרון לחידוש שוק הפשפשים ומתחם כיכר השעון. לאחרונה, התהליך החל להניב פירות עסיסייים. מותגים כמו קסטרו וסטימצקי כבר הדרימו לאזור, אנשי נדל"ן מרחרחים בו מבוקר עד ערב, ופרויקטים נדל"ניים יוקרתיים רבים כבר עומדים על יסודותיהם. הרחובות המתקלפים, המזוהמים, הפכו באחת לרחובות ציוריים, והמעצבים התל אביבים מציצים מכל סמטה. בשנה הקרובה השדרוג צפוי להתעצם, עם התחלות בנייה נוספות ועם כניסתם של עוד ועוד בוטיקים.

התהליך המהיר והקיצוני הזה מלווה בתחושות מעורבות. המצדדים בו רואים בעיני רוחם כיצד הופך האזור לסוהו של תל אביב, ומשווים בינו לבין שכונת נווה צדק הצפונית לו. המסתייגים אינם מוחמאים מההשוואה לשכונה היוקרתית, ומפחדים שהתהליכים הללו ירמסו, בסופו של דבר, את האותנטיות.

זול ויקר

שוק הפשפשים, השוכן במתחם הרחובות עמיעד, עולי ציון, יהודה מרגוזה ובית אשל ביפו, הוקם על-ידי העות'מנים במאה ה-19, ובתקופת המנדט הבריטי התגבש לעיצובו המוכר כיום. בעשורים האחרונים נמכרים בו חפצים שונים, בגדים ופריטי לבוש, חדשים ובעיקר ישנים. לפני שבע שנים החלה רשות העתיקות בחפירות ארכיאולוגיות באזור; עיריית תל אביב מינפה אותן לשיפוץ המתחם כולו. "התהליך התמקד בכמה מישורים", מסביר גלעד פלד, מנכ"ל המשלמה ליפו, הזרוע העירונית של העירייה באזור. "בתשתיות - העירייה השקיעה במפרטים גבוהים, וריצפה את רחובות השוק באבן טבעית. בתפעול המקום - נערכנו כך שהשוק ייראה כמו אתר תיירות. הכפלנו את המשאבים בניקיון, הצבנו במקום מנהלה שנותנת פתרונות בזמן אמת, והגברנו את האכיפה במתחם. ובשיווק - הכשרנו מבנה לתערוכות וייסדנו אירועים כמו ה'פשפשוק' (שוק הפועל בלילות הקיץ, צ' ק'), שחשף לבעלי עסקים וליזמים פוטנציאליים את השוק מחדש. בימים אלה אנחנו מתכננים להציב במקום שילוט תיירותי".

קוריאט, כאמור, מקבלת את השינוי הזה ברגשות מעורבים, על אף שהוא מקור הפרנסה שלה. בצעדים מהירים, תוך ברכות שלום לסוחרים, היא מובילה אותנו אל המבנה העתיק "חאן מנולי", מבנה לשימור בן 300 שנה, ששופץ לאחרונה. בעוד חודש יחל תהליך האכלוס שלו, והיא אמונה על תיווך הדירות בו. הבניין שוכן ברחוב בית אשל, מול סוחרי האלומיניום והעתיקות.

היא אוחזת בצרור מפתחות שמן ומרשרש, פותחת את דלתות העץ, ומדגימה את הנכס. "דירה קטנה של 25 מטרים רבועים 15 מ"ר מרפסת, נמכרה בחודשים האחרונים ב-760 אלף שקלים; דירה של 50 מ"ר נמכרה במיליון. מי שרכשו דירות במבנה הם אמנים, בשנות החמישים לחייהם - כולל אמנית וידיאו ארט וציירת מפורסמת. חלקם קנו אותן לצורכי מגורים, אחרים להשקעה. האמנים שרכשו את הדירות הם לא הכוח הבולט באזור, אבל הם כנראה סוג האוכלוסייה שנמשכת אליו. בבניין יש 19 דירות, נותרו רק ארבע".

היא מובילה אל אחת מהן: דירה של 67 מ"ר עם גג של 100 מ"ר המשקיף אל השוק; מחירה 2.2 מיליון שקלים. מדירת הגג ניתן לתצפת על התפתחות הנדל"ן במתחם: בבית אשל מספר 17 מתגבשת קבוצת רכישה. במקום, שכיום עומד בו חניון, יקום עוד פרויקט מגורים יוקרתי, בן שש קומות. במגרש הסמוך, ברחוב בן-עזריה, כבר החלו עבודות בנייה. עליו ייבנה מבנה מגורים, שקומת הקרקע שלו תיועד למסחר. באופק ניתן לזהות פרויקט נוסף, של שבעים יחידות דיור, ברחוב מרזוק ועזר.

מערבה משם, מול כיכר השעון, רכשו האחים נקש את מבנה המשטרה הישן, ובמקום יקום מלון בוטיק. על הקרקע שילמו האחים 38 מיליון שקלים - פי שישה מערך המינימום במכרז. כמוהם, רכשו שני יזמים נוספים קרקעות באזור המתחם, גם הן מיועדות לבניית מלונות בוטיק - ובסך-הכול נבנים כיום ביפו ארבעה מלונות בוטיק, שלושה מהם במתחם.

וברקע, רעש המנופים של פרויקט הרובע, שנבנה בשטח של 12 דונמים, כשכונה בפני עצמה בת 260 דירות. בימים אלה החל שלב ג' בפרויקט. שלבים א' ו-ב' כוללים שמונה בנייני מגורים, הבנויים סביב חצר פרטית ונושקים למתחם השוק. גם ברחוב המלך חירם מתרומם לו פרויקט מגורים. הדירות בו נמכרות במחיר של 1.6 מיליון שקלים ומעלה. "על אף עליית המחירים, מתחם השוק עדיין אטרקטיבי משום שניתן לקנות בו נכס חדש במחיר של נכס ישן בתל אביב", אומר דקל יצחק מ"הומלנד בית ממכר נכסים". לאחרונה העבירה החברה את המשרדים הראשיים שלה למתחם. "הגענו לכאן בגלל הפוטנציאל של האזור. יש פה הרבה עתודות קרקע שלא נבנו, והביקוש עולה על ההיצע. להערכתי, מחיר מטר רבוע ביפו נע היום בין 17 אלף ל-21 אלף שקלים".

"אפשר לראות את העניין שנוצר באזור לפי כמות המתווכים שמסתובבים בו", מאבחנת קוריאט. "לא רק הומלנד הגיעו לפה, גם רימקס פתחו כאן סניף. כל הזמן מסתובבים פה מתווכים ששואלים מי מוכר, מציעים מזומן על נכסים. יש לזה גם השלכות רעות. זה גרם לאנשים להעלות מחירים. מסתמן שיש קונים גם למחירים מופרזים: לקוח סיפר לי שמגרש שהוא התעניין בו, שבימים נורמלים היו דורשים עליו 3 מיליון שקל, נמכר בשבוע שעבר ב-6 מיליון שקל - מופרז".

זה מטריד אותך גם ברמה האישית?

"כן, לפעמים. בגלל העלייה במחירי הנדל"ן, ליפואים מאוד קשה להישאר ביפו. יפואי שמוכר היום את דירת השיכון שלו, יוצא אמנם עם הרבה כסף, אבל אין לו מה לקנות פה. בתור מי שגדלה כאן, קצת מפחיד לחשוב שאני ואחי לא נוכל להרשות לעצמנו לקנות כאן דירה בעתיד".

לעליות המחירים ולהתעניינות באזור יש גם השלכות נוספות: בקצה רחוב בית אשל מציץ הצריח של מסגד סיקסיק, ומזכיר לאנשי השוק את הכרח הדו-קיום באזור. 61 שנים היה המסגד סגור ונטוש, ושימש בתי עסק שונים, עד תחילת הקיץ, אז החלו פעילי האגודה האיסלאמית של יפו במלאכת שיפוצים מסיבית, לשם הפעלתו מחדש. המהלך לווה בקולות מתנגדים. באתר "פורטל יפו" פרסמה סמדג'ה ספיר ספי, נציגת התושבים באזור, את פנייתה לראש העיר. לטענתה, השיפוצים במסגד נעשו ללא היתר והם בגדר פלישה לנכס. עוד הביעה דאגה מהטלת המסגד על תושבי המתחם בשוק: "למקום מגיעים עשרות מתפללים, המקיימים במקום תפילות ומפגש חברתי סביב נרגילות. אם זה מה שצופן לנו העתיד - חיינו יהפכו לבלתי נסבלים", כתבה.

על דברים אלה ענה אחמד משהראוי, חבר מועצת העיר תל אביב (מרצ), באותו הפורטל. דבריו כנראה מבטאים את רחשי לבם של תושבי יפו הערבים, שמשקיפים מרחוק על הפיכת השוק למתחם יוקרתי: "את, כיהודייה, יכולה בכל רגע נתון לקום, ללכת ולרכוש חלקת אדמה בכל מקום במדינה. אני, כערבי, לא יכול לזוז ממספר הקילומטרים המרובעים שלי ביפו. אין לי לאן ללכת. נולדתי כאן, ומעט*סמלי הדת והתרבות*שקשורים אליי,*כמיעוט, נמצאים כאן, ביפו". לפני כחודש, על אף קולות המתנגדים, נחנך המסגד בטקס שאליו הגיעו עשרות מתפללים מוסלמים.

ישן וחדש

כמה מטרים משם, במעלה רחוב בית אשל לכיוון הים, עמל גדליהו באר על רהיט ישן - משייף, מדביק וצובע. מאחוריו ערימות של כיסאות, שידות ומזנונים ישנים שמחכים לפעולות החייאה. כבר ארבעים שנה הוא באותו מקום, מוכר רהיטים ישנים.

בחנות הסמוכה לו מקבלת מעצבת האופנה, נועה אורון, את פני לקוחותיה. לפני שנה היא חזרה לישראל לאחר לימודי אופנה באיטליה, ופתחה עם שתי מעצבות נוספות בוטיק נעליים ותיקי עור יוקרתיים. החנות של אורון נקייה, כמעט סטרילית, ומלאת טעם טוב. מעברו השני של הקיר המשותף להם, מסתתר מחסן הרהיטים המאובק של באר - אנטי-תזה לבוטיק המוקפד. בפברואר האחרון עוד היה מספר הבוטיקים בשוק שלושה, היום יש שם כבר יותר מעשרה והיד עוד נטויה. "אין ספק שזה המקום הבא", אומרת תמר ירום, המנהלת את בוטיק One Bedroom, שנפתח לפני ארבעה חודשים ברחוב מרגוזה. "יש באזז מטורף ונפתחים המון מקומות חדשים. יש תנועה בחנות, בעיקר תיירות - פנים וחוץ". ירום מתגוררת בפרויקט הרובע. "רוב השכנים שלי הם זוגות צעירים עם ילדים, ויש כמה ירושלמים שאלה דירות הנופש שלהם", היא מספרת. "לטעמי, לא חיברו מספיק בין 'הפרויקט' לשוק - לפעמים אני מרגישה שאני גרה בצהלה או ברמת אביב ג', ואז אני יוצאת מהבית אל הרחוב ואל השוק, וחוטפת שוק - זה עולם אחר".

"אני שמח שהמקום מתקדם, וטוב שמגיעים לאזור סוחרים צעירים", אומר באר, "אבל לדעתי - כל עליות המחירים באזור מנופחות ולא ריאליות. מי שמסכים לשכור חנות של 50 מטרים רבועים ב- 2,000 דולר בחודש הוא טיפש. הצעירים מגיעים לפה מלאים בחלומות ובשאיפות, ומסכימים לשלם מחירים מופרזים. רק בן אדם שלא מכיר את השוק יסכים לכאלה הסכומים".

אורון מאשרת את העליות במחירי השכירות בתקופה זו, אך נמנעת מלשתף בכמה היא ושותפותיה משלמות עבור הבוטיק, שבו מחירי הסחורה נעים בין 200 שקלים ל-1,000 ומעלה עבור תיק מעוצב. היא מתייחסת לתוכנית העסקית של הבוטיק: "השוק הוא לא דיזנגוף, והלקוחות הפוטנציאליות של הבוטיק לא גרות כאן, ולא חולפות על פניו במהלך היום, ולכן אנחנו פחות מסתמכות על קהל קבוע. אבל יש כאן תנועה, ותיירים שאוהבים ללכת לאיבוד בסמטאות השוק ולמצוא דברים יפים. יש גם נשים שבאות לעשות יום כיף, אז הן ישבו לאכול ארוחת בוקר באחד מבתי הקפה, יסתובבו בשוק, וגם יקנו בגד יפה בבוטיק".

ארמון בניזרי, סוחר רהיטים ישנים מהרחוב, מוצא שהבוטיקים שנפתחים בשוק הם בגדר "גוף זר". "מבחינתי, שיפתחו כאן עוד מאה בוטיקים; אבל אם את שואלת אותי, הייתי אומר שלא כדאי. זה לא כיכר המדינה כאן, פה אנשים באים לפשפשים, ליד שנייה. אנשים באים לחפש מציאות, לא מותגים, ושוק ידוע כדבר זול. לדעתי, כל הבוטיקים באזור יפשטו רגל".

גם ליד רמי קובו, המוכר פרטי אספנות בשוק מ-1949, נפתח בוטיק לתכשיטים מעוצבים. הוא מתבונן סביבו ואומר: "השינוי בשוק עושה טוב לנדל"ן, אבל לא לסוחרים, כי השוק הולך ונעלם. הסוחרים הקטנים לא יכולים להחזיק מעמד בשכירות שהמעצבים מוכנים לשלם, והם יעזבו בגלל העלויות. יש חשש שהמקום יהפוך לשינקין. גם אליי פנו ושאלו אם אני רוצה למכור את החנות. הציעו לי עליה 800 אלף דולר. אבל אנחנו שלושה דורות פה. לא נזוז מכאן".

ממשיכים עם קוריאט בסיור. "אלה הן סמטאות השעון", היא אומרת, ומובילה אל עבר רחוב שמעון הצדיק. דלתות הפלדה של בתי המלאכה ברחוב סגורות. "עד לפני שנה הרחוב היה מלא בבתי מלאכה קטנים", היא מספרת. "היום חלקם סגרו, אבל לא רוצים למכור, וחלקם מכרו לטובת מגורים".

היא מובילה לאחד כזה שעומד למכירה - בית דפוס ששינה ייעוד ושמוצע כעת למגורים. הדלתות נפתחות אל חלל תעשייתי בן שמונים מטרים רבועים, עם חלונות קשתיים - המחיר עומד על 1.4 מיליון שקלים. נדרש כאן שיפוץ, וקוריאט מעריכה אותו ב-200 אלף שקלים. הנכס עומד למכירה כבר חודש, ולדבריה, ניכרת התעניינות. להדגמת פוטנציאל המקום היא מצביעה על הבית הסמוך. "פה היה מחסן שאותו קנה אדם שמגדל עגבניות במקסיקו. הוא הפך אותו לדירה, ומאחורי דלתות הפלדה האלה מסתתר בית מרשים ביופיו".

מול ביתו של מגדל העגבניות, עסוקה חנה קומן בסידורים אחרונים לפתיחת הגלריה שלה ("גלריית צדיק לאמנות האפשר") הערב. היא עצמה מתגוררת בנווה צדק, וכשהחליטה לפתוח גלריה הבינה שבנווה צדק הדבר אינו אפשרי כלכלית, אז היא חיפשה אלטרנטיבה. "כשעברתי להתגורר בנווה צדק, אבי הרים גבה משום שהאזור היה מוזנח, אבל בשנים האחרונות נווה צדק הפך לאזור של עשירים - הכול בשכונה מטופח, מהודק, ונקי מדי. חיפשתי חלל לגלריה שיהיה אותנטי ואפשרי כלכלית, וחברה סיפרה לי על בעל מחסן שמחפש קונה. המחיר היה אטרקטיבי, והתאהבתי בחלל".

מסתמן שגם מתחם השוק עובר תהליך דומה לזה של נווה צדק.

"יכול להיות. מאז שקניתי, לפני חצי שנה, כבר יש שינויים, ואנשים קונים באזור יותר ביוקר. כנראה יש גל של הכרה שהזנחנו את יפו. אבל תהליכים כאלה נמשכים עשרים שנים, אז בינתיים נהנה מכך ששוק הפשפשים עדיין לא הפך לאזור של עשירים כמו נווה צדק".

לא צריך לחכות עשרים שנים כדי להבחין בכך שבעלי המלאכה נעלמים והולכים מסמטאות השוק. חנויותיהם של אלה הוחלפו בגלריות, בלופטים ובדירות ססגוניות. ידה המכוונת של עיריית תל אביב, טוענים הסוחרים, מקשה את חידוש הרישיונות לבעלי המלאכה. הליכי אכיפה וביורוקרטיה נוקשים מאלצים אותם לצאת מהמתחם. פלד: "בעלי המלאכה שעזבו הם בעיקר בעלי עסקים שהבינו כי משתלם להם להשכיר או למכור".

אחד ששרד, לעת עתה, את המהפך שעובר השוק הוא אבי זילברשטיין, המכונה "אבי הלחצן". הוא מייצר גופי תאורה מ-1971. בית המלאכה שלו עמוס בברזלים משומנים. הוא יושב על כיסא בר בפתח בית המלאכה, ומשוחח עם סוחר נוסף. שניהם משקיפים על מעצבת צעירה, שעסוקה בסידורים אחרונים לפתיחת בוטיק חדש ברחוב. "אין ספק שהשוק השתנה", הוא אומר. "בכל יום מגיע מישהו ושואל אם אני מוכר או משכיר. עדיין לא ברור לי אם זה יעשה טוב לשוק". חברו מזכיר לו את סוגיית חידוש הרישיונות, אבל זילברשטיין מעדיף שלא להתייחס לכך, אולי מתוך חשש להסתבך עם הממונים בעירייה. חברו מקשה עליו: "עיריית תל אביב עושה בעיות לבעלי המלאכה; הם מעדיפים שבחנויות פה יהיו בוטיקים או מסעדות. אולי גם לך עדיף להשכיר או למכור. זילברשטיין דוחה את ההצעה. "בינתיים אני לא חושב על זה, אבל יכול להיות שבעתיד זה יבוא בחשבון".

עד כמה העירייה מתערבת בתהליך שעובר מתחם השוק? נוכחותה, מספרים אנשי השוק, מורגשת בכל פינה - לטוב ולרע. בשבוע האחרון תוססים הסוחרים בגלל בקשה של פקחי העירייה להרים מחזיתות החנויות את השטיחים שעליהם מניחים הסוחרים את מרכולותיהם. "עשרים שנים אני כאן, ופתאום מפריע להם שהשטיח שלי על המדרכה", אומר אחד הסוחרים. "הם רוצים להפוך את השוק שלנו לרחוב אבן גבירול".

"בעבר, הסוחרים היו שמים ערימות של שטיחים על המדרכה, והמבקר בשוק היה צריך לרדת מהמדרכה לכביש כדי לחצות את המדרכה", מסביר פלד את המהלך. "הגענו להבנה עם הסוחרים שההרגל הזה פוגע בשוק, ואישרנו לסוחרים להניח שטיח מול החנות בלבד, כשהוא לא מהווה חסימה, וזה מה שמתרחש בשוק, לשביעות רצונם של כל הגורמים".

יום ולילה

כחלק מהמיתוג המחודש של השוק כאזור תיירותי, עבר המקום מהפך גם בתחום הקולינרי ובחיי הלילה שלו. לצד המזנונים ומסעדות הפועלים קמו מסעדות, בתי קפה וברים אופנתיים. בקצה רחוב רבי חנינא, בפינה המשקיפה על רחבת הרוכלים ובסמוך למרכז עמיעד, שבו מתקיימות תערוכות אמנות שונות, נפתחה בשנה האחרונה מסעדת הנקניקיות והנקניקים התוססת שרקוטרי. לאחרונה הרחיב בעל המסעדה, וינס מוסטר, את המקום, ושכר בפינת הרחוב חלל נוסף מסוחר ותיק, שם נפתח בית קפה שפועל גם כפאב בשעות הלילה. ברחוב מרגוזה, שעוטף את המתחם, נפתח בית קפה-קונדיטוריה איכותי, מרגוזה שמו, ואפילו ברחוב יפת, בסמוך לחנויות הדגים, נפתחה יוגורטריה - טרנד היוגורט שפשט על רחובות תל אביב פלש גם אל מתחם השוק.

החלוצה בענף המסעדנות במתחם השוק היא פועה לדיז'נסקי, שפתחה את בית הקפה פועה ברחוב רבי יוחנן כבר ב-1999. "בהתחלה רק אני, הזבובים והנרקומנים היינו פה", היא משחזרת. "כשהייתי אומרת לאנשים שפתחתי בית קפה בשוק אמרו לי שהשתגעתי. לחצתי על אנשים שיגיעו לכאן ויפתחו עסקים, אבל הם אמרו - מי יגיע לשוק? ה'פשפשוק' העיר פה את חיי הלילה והוכיח את הפוטנציאל, והנה עכשיו אני רואה את השוק משתנה לנגד עיניי. אני פוחדת מהשינוי הזה".

למה?

"בגלל שמגיעים לכאן מעצבים ובעלי עסקים שאין להם זיקה אמיתית לשוק, והם לא ניזונים ממנו - הם באים לפה כי הם יודעים שהאזור מתעורר והופך לחם ולטרנדי. העירייה רואה באזור פוטנציאל נדל"ני ומתמקדת בו, ואז השוק עצמו הופך להיות בחשיבות שנייה. אין חשיבה ארוכת טווח על השוק - העירייה צריכה לחשוב אם תל אביב רוצה שוק פשפשים או שהיא רוצה להפוך אותו לעוד אזור תיירותי נורמטיבי. הרי יש לנו כבר נחלת בנימין, וישנו הנמל, וזה אבסורד לא לחזק את האופי הטבעי של השוק אלא לנסות להקים אותו מחדש. יש בשוק משהו שהוא באלאדי חי, ויש חשש שזה ייעלם".

פועה מספרת שגם מחיר השכירות בבית הקפה שלה זינק בשנתיים האחרונות ב-30%. "המחירים עולים ועולים, ומה שיקרה בסוף זה שהסוחרים ביד שנייה לא יוכלו לעמוד בעלויות, ויעזבו". שכנה לרחוב, חן דוד, שסוחר בעתיקות, אופטימי יותר, לפחות בנושא הנדל"ן: "אני כמעט בטוח שזאת בועה שתתפוצץ. המחירים ירדו ויתאזנו, כי עכשיו זה מוגזם לגמרי. לפני חודש השכירו פה חנות של ארבעים מטרים רבועים ב-1,700 דולר לחודש. לפני שנה היא הושכרה ב-400 דולר. זה מטורף. השוק עובר עכשיו התפתחות מואצת, וזה תמיד קצת כואב. אבל אני דווקא חושב להצטרף לטרנד, ולהתחיל למכור לצד העתיקות גם חפצים חדשים שמעוצבים בסגנון של פעם".

פועה מסכמת: "לשוק הזה יש כוח שחזק מהכול, אפילו מהעירייה. מי ששייך לפה - יישאר פה, ומי שלא שייך - ילך מכאן. אי-אפשר להפוך את השוק למשהו שהוא לא יכול ולא צריך להיות. עכשיו שמעתי שגם ארומה מחפשים לפתוח פה סניף".

ומה את חושבת על זה?

"ארומה בשוק? אימאל'ה, זה כבר ממש מפחיד". **