"אני מתבייש שאנשים אוכלים מפחי אשפה, שדירה כאן עולה מיליונים. אני יושב באולימפוס שלי ואוכל את הלב"

"אני כועס, אני כואב. אני יושב באולימפוס שלי ואוכל את הלב יום-יום, ואין ביכולתי להושיע. אני יודע בדיוק איזה שינוי צריך, אבל אין לי הכלים לשנות". כך אומר שלמה אליהו, בראיון המתפרסם היום ב"גלובס".

אליהו מאמין שכבר בשנה האזרחית הזו יבוא הצעד המיוחל, ואז "תוך 60 יום" הוא יארגן ויגיש, סוף סוף, לאישור בנק ישראל את גרעין השליטה בבנק לאומי. יש כבר תוכניות, יש כיוונים, "זה יהיה בנק שישרת גם את הלקוח הבינוני והקטן במחירים סבירים ותחרותיים", וזה יהיה בנק-בנק, "לא מנוף לעסקים ריאליים". העתיד של בנק לאומי עם אליהו יהיה שונה, הוא מבטיח. בין היתר, הוא יהיה מנותק מהשקעותיו הריאליות הכבדות.

אליהו הנסער גם לא מתכוון לעניין מתסכל אחר, האחזקה בבנק איגוד. לא לבלוע ולא להקיא. הוא מחזיק בחלק הגדול בשליטה, אך שותפיו מסרבים לקנות את חלקו ומסרבים למכור לו את חלקם (גם לא במחיר גבוה יותר), אז הוא ובניו נמנעים מענייני הניהול, והוא מתבונן בעיניים כלות איך מישהו השתלט, אפילו עיוות, את קבלת ההחלטות בבנק.

ולא, הוא גם לא מתכוון לעסקי הביטוח הוותיקים שלו, אליהו חברה לביטוח, חברה יציבה, מבוססת ותמיד רווחית "ברוך השם". גם בעסקי הנדל"ן, תחום פחות חשוף שלו, שבו הוא שותף כבר עשרות שנים עם הקבלן מרדכי שכטר ובנו יורם, הכל זורם. משבר, לא משבר, הם בונים, יוזמים, מחזיקים, מוכרים. גן העיר בתל אביב, מלון הר ציון בירושלים, הפרויקט הגדול היום, "ירושלים של זהב" במרכז הבירה.

מתבייש שדירה עולה מיליונים

"אני אוכל את הלב", אומר שלמה אליהו. "זה הכי מפריע לי בימים האלה. בעיקר בחג הזה. אני הולך ברחוב ורואה אנשים מחפשים אוכל בפחי אשפה, אוספים בקבוקים מהזבל, ואני לא קולט, מתבייש, איך הגענו לזה? אני בן העלייה של שנות החמישים, למדינה לא היה מה לתת, ולמרות זאת, במסגרת 'תוכנית הצנע' נתנו תלושי אוכל, סבסדו מזון, דאגו ליצירת מקומות עבודה ומגורים. אני רואה את העליות האחרונות, מרוסיה, ממדינות ברית המועצות לשעבר, מאתיופיה, משכילים, צעירים, חרוצים, שעובדים בשמירה בחניונים, בניקיון, בחברות כוח אדם, בפחות משכר מינימום. זה משגע אותי. אסור להשלים עם תופעות כאלה, עם פערים כאלה. זו איננה מכה משמים, אלה בני אדם, אנחנו, המדינה, שיצרנו את זה...".

אליהו לא מסוגל לעצור: "הכי מרגיז אותי זה אלה, המכונים בעלי היכולת, שתורמים למדינה כביכול. הם מדברים גבוהה גבוהה ומתהדרים בתרומה לקהילה, אבל אני הייתי מציע לבדוק כמה מס הם משלמים, הרי זו, רק זו, התרומה הרצינית והאמיתית של בעל יכולת למדינה שלו. אני יכול לחשוד, ויש לי על מה להתבסס, שכמה מחבריי 'בעלי היכולת' מחפשים דרכים כאלה ואחרות שלא לקיים את המחויבות הראשונה והחוקית שלהם: תשלום מיסים, כדי שיהיה כסף לאחרים, לאלה שלא מסוגלים לבד. צר לי לומר את זה, אני רואה את העסקים הגדולים, קשה לי מאוד לעמוד על טיבם, על חוזקם האמיתי, על תרומתם למדינה".

- למה אתה מייחס את זה?

"עד למהפך ב-1977 היתה מפלגה אחת ששלטה, חילקה לאנשי שלומה, ודרך אגב גם דאגה לעם לפרנסה, לקורת גג, לפנסיה. לטוב או לרע, המפלגה ניהלה. אז בא המהפך, ומאז כל מה שמנחה את השלטון והמפלגות זה איך לשרוד, עוד שנה, עוד קדנציה".

- מהפך 77' העלה את הליכוד לשלטון.

"זה בכלל לא עניין של מפלגה כזו או אחרת. זו תופעה ששולטת מאז המהפך. ממשלות מתחלפות, שרים מתחלפים, אין שלטון יציב, אין אחריות, יש ואקום. ואז, במקביל לעולם התקדמנו לכאורה לכלכלה חופשית והפרטה. כלכלית זה נכון, בפועל, זה אומר שהחזק יחיה ויתחזק, והחלש - שידאג לעצמו, ולא חשוב מה יקרה אם לא יצליח. אני מתבייש. מתבייש שדירה עולה מיליונים, שאין בנייה לשכירות, שבגלל זה עולים לא מגיעים. שום דבר, אגב, לא חדש, הכל היה והכל נשאר. אין חשיבה, אין לב, אין נשמה. אני דיברתי על זה, וחזרתי ודיברתי על זה, עוד כשהייתי חבר כנסת של תנועת ד"ש, בממשלה של מנחם בגין. כתבתי לו מכתבים, הוא הבטיח שהממשלה תדון, דיברתי בכנסת, תקפתי את שר האוצר דאז יגאל הורביץ. כלום".

- עברו 30 שנה מאז.

"והכל אותו דבר. הלירה הפכה לשקל, השמות השתנו, המספרים גדלו, עכשיו גם הכל און-ליין. חוץ מזה, כלום".

- אולי היה לך נוח להתעשר, אתה נחשב בין 15 עשירי ישראל.

"התשובה היא לא. אפילו להפך, לא עשיתי עיסקה גדולה, שהייתי צריך להשקיע בה את כל יומי ושעותיי כבר יותר מ-30 שנה. אני שומר על הכסף, אני משקיע אותו, אני מגדיל את ההון, אבל לא נכנס לעבודה של יום ולילה בלי הפסקה כפי שנהגתי בעבר".

- זמן יש לך, וגם כסף, רצון, ידע, כוונה טובה, ובכל זאת אתה יושב כאן במרומי "בית אליהו", חדר מהודר, גינה על הגג וגזיבו פורח, כואב, כועס, אבל לא עושה.

"נכון, וזה הכי מתסכל. מאז שעזבתי את הכנסת, ניסיתי בכל כוחי להיות יועץ כלכלי לראש הממשלה תמורת דולר לשנה. עם יצחק רבין היה לי סיכום, ויש אנשים שיעידו על כך. עם בנימין נתניהו, כשהיה ראש ממשלה, דיברתי שייקח אותי כיועץ שלו, ואמרתי שאני מוכן לכל דבר שיטיל עליי. אני מכיר אנשים פוליטיים, וכל מי שמכיר אותי יודע, כבר שנים, שאני פנוי לכל, שאני מוכן ומזומן לכל דבר שיטילו עלי".

- אתה הוכחה להצלחה, אבל עדיין מרגיש לא שייך.

"אף פעם לא עלה לי השתן לראש, אני לא טייקון, לא רוצה להיות טייקון. אני אוהב אנשים, מעורה בחברה, הולך ברחוב ומדבר עם אנשים. אני דמות ידועה ופעילה זה עשרות שנים, ואני לא חושב שאתה צריך להיות ענק או טייקון כדי להיות אזרח מוערך ושוויוני. אני לא סובל מהעושר שלי, אני נהנה ממנו. העושר לא הפך לסמל שלי, לא סיסמת חיי".

- מהי סיסמת חייך?

"לחיות ולתת לאחרים לחיות. אדם צריך לחיות את חייו ולעזור לזולתו כדי שיחיה לידו".

- איך ייראה בנק לאומי כשאתה תהיה מחזיק השליטה שלו?

"יותר תחרותי, יותר חברתי, יותר לעם, בלי לפגוע בעסקיו. בנקים וביטוח, זה כמו כל עסק, אבל האחריות כבדה בהרבה. בזה, כמדומני, כבר הוכחתי את יכולתי. אני יודע איך עושים את זה".

- מה תשנה?

"אני, למשל, לא חושב שבנק צריך לעסוק בעסקים ריאליים".

- אבל זה, בדרך כלל, מקור לרווח נאה ללאומי.

"או בנק או עסקים. בנק לאומי הוא בנק, על כל האחריות הכבדה שנלווית לזה. אל לו להיות מנוף לעסקים".

- מטרידה אותך האפשרות לניגוד עניינים?

"התשובה היא כן, ואני לא מרחיב יותר".

- מה זה בנק "חברתי"?

"זה בנק שמשרת גם את הלקוח הבינוני והקטן במחירים סבירים ותחרותיים, תוך שמירה קפדנית על הבנק ועל עסקיו. ברגע שלאומי יגיע לזה, תשתנה כל המערכת הבנקאית. עשינו את זה בביטוח חובה, במלחמה הגדולה שניהלנו מול תאגיד אבנר בשנים 1994-2003, שבסופה נפתח שוק ביטוח החובה לתחרות. אני האיש שפירק את קרטל הביטוח. אני יודע איך עושים את זה".