1. ריו.
כמה דקות אחרי הסיום - וריו פרדיננד עוד חוגג. צריך גיליון בעובי של ספר טלפונים כדי להכיל את הקללות שהמטרתי על ראשו של שחקן ההגנה היקר בתולדות הכדורגל. בדרך כלל אני לא נוהג לקלל שחקנים מהקבוצה שלי, אבל למען פרדיננד אני מוכן תמיד לחרוג. השחקן הזה, למרות גובהו, רוחבו וניסיונו הוא שחקן שכונתי, אחד שברגעי הלחץ תמיד אפשר לסמוך עליו שיעשה את הדבר הלא נכון, כמו אתמול למשל: דקה תשעים והוא מוסר לשחקן יריב, ועוד לא מסתכן בלהכשיל אותו בדרך לשער.
השער של מייקל אואן לא רק שחרר מפרדיננד אנחת רווחה על שתי הנקודות שכמעט אבדו בגללו, הוא מנע עימות חריף בינו לבין המנג'ר שלו: פרגוסון שם על המשחק הזה את כל יוקרתו המקצועית.
2. פרגי.
אין עיתון באנגליה שלא הקדיש לפחות כפולה במדור הספורט של יום א' למשחק הזה. הדרבי של מנצ'סטר היה לאירוע הגדול. אם תרצו, יש כאן כבר ניצחון מסוים לסיטי: פתאום נזכרו כולם שבמנצ'סטר יש גם קבוצה בתכלת. באופן אירוני, מי שעזר לא מעט לסיטי לתפוס כותרות היה סר אלכס פרגוסון.
כשנשאל לפני יומיים האם הסיטי, בעלת המאזן המושלם, היא פייבוריטית מול יונייטד שכבר איבדה שלוש נקודות העונה לברנלי החלשה, הוא אמר: "כל עוד אני מאמן, הם לא יהיו פייבוריטים מולנו". נדיר שמאמן ישים כך את יוקרתו האישית על כף המאזניים, אבל נדמה לפעמים שזה מה שעושה את פרגוסון לאחד ממאמני הכדורגל הגדולים בכל הזמנים: לראשונה ב-23 שנותיו באולד טראפורד (רק אחת פחות מסר מאט באזבי), עלתה מנצ'סטר סיטי לדרבי בסגל פותח יקר משל היונייטד (ואם אדבאיור ורוביניו היו זמינים, היה מדובר בהפרש גדול בהרבה). פרגי היה הראשון להבין שמאזן הכוחות משתנה, ולהציב את עצמו בראש "הצבא האדום".
היו כבר בחייו של המנג'ר הוותיק תקופות של סכסוכים, כמו עם ארסן ונגר, או ז'וזה מוריניו, אבל מעולם לא בעוצמה כזאת. יום לפני המשחק הוא השתלח בשחקנים ממוצא ארגנטיני על רמת האמינות שלהם ושל סוכניהם, כשעל הדרך הוא מעמיס לביקורת את קרלוס טבז: "הוא רצה לשחק יותר ביונייטד, אבל לדעתי הוא שיחק מספיק". גם על גבריאל היינצה ששיחק עבורו לפני שנים אחדות הוא מצא זמן לביקורת: "הבחורים האלה (כדורגלנים ארגנטינאים - נ.ק) קשובים יותר מדי לעצות הרעות של הסוכנים שלהם". בכל מקום בעולם היה כבר מי שמקים מהומת אלוהים. אבל בבריטניה, התנשאות כלפי זרים היא מובנית בתרבות, והטבלואידים מרחו את הציטוטים של פרגי בכותרות.
3. טראפורד הקשיש.
מנצ'סטר יונייטד כבר נוצחה בעבר על ידי הסיטי במשחקי דרבי: רק בעונת 2007/08 היא נוצחה פעמיים, כולל 2-0 בבית, בדיוק ביום הזיכרון ה-50 לנספים באסון מינכן. זה לא מנע ממנה לזכות באליפות אנגליה והצ'מפיונס ליג באותה שנה. אבל הפעם ההרגשה היתה שמוכרחים לנצח. את הביקורים שלי באולד טראפורד כבר הפסקתי לספור, אבל אווירה כזאת באצטדיון הביתי לא חוויתי מימי: תיאטרון החלומות היה פשוט מחושמל, שלא לומר מכושף. את השוויון 3-3 ספגה יונייטד בשניות הראשונות של תוספת הזמן. ספיגה בדקה הזאת אמורה לסגור את התוצאה הרמטית. אבל לא אתמול, לא באולד טראפורד. משהו מהכוח המאגי שכבר עמד בעבר לצד השדים האדומים, היה גם במשחק אמש, כמו בברצלונה, כמו במוסקבה.
עשרים דקות אחרי השריקה האחרונה. הסדרנים מתחננים שנפנה את היציע, אבל הקהל כמעט שלא זז. כולם רוצים להיות עוד רגע בתוך הקסם הזה. תיאטרון החלומות, שם מחייב שלעיתים מחפה על אווירה סטרילית מדי, הצדיק אתמול את הכינוי.
4. עבר ועתיד.
אני לא חושב שהקבוצה שלי מספיק איכותית כדי לזכות העונה באליפות ה-19 והרביעית ברציפות שלה. אבל אני יודע שיהיה טוב. איך אני יודע? לפני המשחק אני מבחין בבראיין רובסון, מלווה בעובדת צעירה של המועדון שמוליכה אותו לאחת מסוויטות המנהלים באולד טראפורד. האוהדים מסביב עטים על רובסון, גם אם בנימוס אנגלי מופלג: מגישים לו חולצות לחתימה ומצטלמים איתו. רובסון פרש מכדורגל מיד אחרי האליפות של 1993 (עונה שאת רובה החמיץ מחמת הגיל והפציעות), מאז חלפו יותר מ-16 שנה. השנים שלו בתיאטרון החלומות היו, במקרה הטוב, שנויות במחלוקת: עם כמה גביעים ועם גביע המחזיקות, אבל ללא אף תואר אליפות (למעט כאמור בעונת הפרישה). האוהדים מכבדים אותו כאילו הוא עדיין לובש את המדים האדומים.
אחרי החגיגות בסיום, דוכני המזכרות מוצפים. אחד הלהיטים הוא צעיף שעליו מרוחה הכתובת "תינוקות באזבי" ובצדדיו שמות הנספים במינכן. לפעמים נדמה שזה מקור עוצמתו של הכדורגל האנגלי בכלל, ושל מנצ'סטר יונייטד בפרט: מועדון שמכבד את עברו, ומשום כך רשאי להביט בתקווה אל העתיד. עם כל הכסף שבעולם, צ'לסי והסיטי לא תהיינה לעולם גדולות כמו יונייטד וליברפול.
5. לא נגענו...
"יכולנו לנצח גם 0-6, אבל עשינו כמה טעויות שהן חלק מהמשחק - וככה קיבלתי את הדרבי הכי גדול בקריירה שלי! עכשיו אתה צריך לשאול את עצמך מה עדיף? לנצח 0-6, או לקבל את הדרבי הכי גדול של הקריירה שלך?" הוא משתתק לשנייה, כאילו חושב, ומיד מתעשת: "לנצח 0-6 כמובן...", ופורץ בצחוק מתגלגל. מצב רוח טוב יש למנג'ר הסקוטי, אבל קשה שלא לחשוב שאלמלא השפיץ של הנעל של אואן, הוא היה עכשיו מכלה את זעמו בריו פרדיננד, במקום להתבדח עם הכתבים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
