הם מ-פ-ח-ד-י-ם מהטייקונים

לעיתונאים אין בעיה להקיז דם פוליטיקאים, אבל כשמדובר בבעלי ההון הם נאלמים

התקשורת הישראלית אוהבת להתגייס למען מטרות חשובות (די לאלימות) או חשובות פחות (להחרים את נאום נשיא איראן), ואין לה בעיה ללחוץ על בלוטות הרגש של צרכניה, כפי שהוכיחו הפרשיות הבולטות של השנה האחרונה - מדודו טופז דרך גלעד שליט, עבור ברוז פיזאם ועד לאסף רמון.

כיסוי לא פרופורציוני הוא היומיום שלנו.

אבל העמודים הראשיים של העיתונות הכללית שותקים כמו דגים בפרשת לב לבייב, הטייקון המתרסק, שעכשיו - בלי בושה, בצעד שמרתיח את הדם ממש - מבקש "להסדיר את חובו". מה זה אומר? שאנחנו, הציבור, נוותר לו על שניים וחצי, שלושה מיליארד שקל. קטן עלינו. כל זה מבלי שהגביר יוציא אגורה מהכיס. וכיסיו, אם תהיתם, מלאים.

הסיפור של לבייב לא זכה להתעלמות, כמובן. הוא את השערים שלו כבר קיבל בעיתונות הכלכלית. ההצעה הנוכחית שלו, שכבר זכתה לתארים כמו "חרפה", "הצעה מבישה" ו"חוצפה ישראלית", נעדרה מהשערים הראשיים, ובוודאי שנעדר ממנה כל רגש או תביעה.

פובליציסטים במדורי הכלכלה היכו, מכים וימשיכו להכות על הברזל הזה ולתבוע סוג של צדק, הם בסדר אלה, אבל העורכים הראשיים של העיתונים הכלכליים היו צריכים להקדיש לזה עוד ועוד שערים, לעשות מזה קמפיין, לזעוק, לדפוק על השולחן.

הרי מה יש לנו פה? טייקונים, בנקים וגופים גדולים משחקים עם כספי הפנסיה שלנו. הרווח כולו שלהם, אבל ההפסד שלנו. זה הסיפור - והוא חשוב יותר מהפסגה בניו-יורק, משוטרים רעבים ללחם או מהכנרת המתייבשת, חשוב יותר מהשלום.

לעיתונים אין בעיה להתלבש על פוליטיקאים, להציג אותם באור נלעג, מגוחך, להסתער על כל חולשה שלהם. אבל מול בעלי ההון הם עומדים מפוחדים כילדים, שלא לומר כמעריצים. לאף אחד אין בעיה לעשות צחוק מהירשזון, לדוגמה, או להחטיף מכות מילוליות הגונות לראש הממשלה על כל זיגזוג או צל צלו של זיגזוג, אבל נראה מישהו מדבר ככה על ואל תשובה, דנקנר או לבייב. לאף אחד אין אומץ. על אריסון אפשר, ברור. טוב, היא אישה.

ולא רק לבייב. הוא הרי לא האשם היחידי. מישהו נתן לו את הכסף, מישהו אמר לו: שחק אותה גבר, אתה הרי גאון, עילוי, צדיק - למה שלא תיקח את כספי הפנסיה של הציבור ותעשה סיבוב קניות נדל"ן? ה"מוסדיים" האלה, למה הם חשבו את עצמם, לעזאזל? למה אף אחד לא מבקש את ראשם על מגש?

לא צריך להבין בכלכלה לעומק ולא צריך להבחין בין אג"ח קונצרני לממשלתי בשביל לדעת שמשהו פה רקוב. העיתונים יצאו לקמפיינים על דברים דביליים בהרבה, למה הם שותקים עכשיו? הסכנה והנזק של האנשים הנ"ל והפעולות הלא מבוקרות שלהם, עם הכספים שאנחנו חסכנו, גדולים בהרבה מארגון פשע קקמייקה של בדרן שירד מגדולתו או מיצר המין של נשיא לשעבר או מילד שנהרג בתאונה מחרידה.

אם רק חלק קטן מכל מאגרי הרגש האלה היו מופנים גם לסוגיות חשובות יותר, אולי היה סיכוי לשיפור. אולי אנשים כמו לבייב לא היו מעזים להציע הצעות כאלה, אולי למוסדיים לא היה נעים לחלק את כספי הפנסיה שלנו.