הוועד של הפועלים נכנע בלי קרב

רווח, כידוע, הוא הכנסות פחות הוצאות. בסוף 2008 הבינו הנהלות הבנקים כי צד ההכנסות ייפגע מאוד בשנת 2009, וניגשו לטפל בצד ההוצאות. ההוצאה הגדולה ביותר בבנקים היא שכר העובדים - כ-60% מההוצאות התפעוליות, 15 מיליארד שקל בשנה בממוצע. כך, ניגשו הנהלות שלושת הבנקים הגדולים - לאומי, הפועלים ודיסקונט, למו"מ עם ועדי העובדים שלהם, כדי לפתוח את הסכמי השכר ולנסות להקטין את ההוצאות.

זו אינה משימה קלה. ועדי העובדים של הבנקים ידועים במיליטנטיות שלהם: לואי רוט מלאומי, ריקי בכר מדיסקונט, ובשנים האחרונות חנוך לבנה מהבינלאומי, ידועים כמתמקחים נוקשים שלא מהססים להפעיל את כוחם, לקיים עיצומים, ואם צריך גם להשבית את הבנק. אבל מתברר שגם ועדי עובדים מבינים את משמעותו של משבר כלכלי כלל-עולמי.

בסוף ינואר נחתמו הסכמים בלאומי ודיסקונט. עובדי לאומי ויתרו על מחצית מתוספת השכר השנתית הקבועה של 5%, ונקבע כי תוספת השכר לשנת 2009 תהיה 2.5%. בנוסף, קטנה במחצית השתתפות ההנהלה במימון פעילויות הרווחה לעובדים. החיסכון לבנק הוא 165 מיליון שקל.

בדיסקונט, למרות התדמית המיליטנטית של ועד העובדים, לא התנהלו קרבות רחוב. ועד הפקידים בראשות בכר הסכים לוותר על חמישה ימי חופשה ועל תשלום ההנהלה בגין מתנת ראש השנה. ועד המנהלים תרם את חלקו בכך שוויתר על משכורת 13 לשנת 2009, אך התנה זאת בהחזרת 40% ממנה אם תשואת הבנק בשנה זו תעבור רף שהוגדר מראש. החיסכון לבנק מוויתורי העובדים הגיע ל-85 מיליון שקל.

ומה קרה בבנק הפועלים? מעט מאוד. המנכ"ל צבי זיו התראיין ל"דיוקן", ביטאון הבנק, והודיע כי "2009 תהיה שנה קשה מאוד, ולכן יש צורך להתייעל ולהוריד את רמת ההוצאות". הפרטנר למו"מ, יו"ר ועד העובדים שרלי אמזלג, הגיב באומרו כי הוא "מתנגד לביצוע שינויים ארגונים בבנק, ודוחה את קבלת מסמך ההתייעלות שהכינה ההנהלה". מהר מאוד המו"מ עלה על שרטון והופסק.

ב-10 באוגוסט נכנס לתפקיד המנכ"ל ציון קינן, בעבר ראש חטיבת משאבי האנוש בבנק. קינן נחשב מקורב לוועד, והמשא ומתן החל להתקדם במהירות. בשבוע שעבר נחתם הסכם במסגרתו אמזלג ויתר על תוספת שכר של 2.5%, שהיתה אמורה להתקבל החל מינואר 2010, והסכים לקיצוץ של חמישה ימים ביתרת ימי החופשה של כל עובד. מעבר לכך, המענק ל-25 שנות עבודה קוצץ במחצית, למשכורת אחת, והמענק ל-40 שנות עבודה בוטל. גם תוספת דירוג השכר לשנת 2010 ירדה, משיעור של 50% מהעובדים לשיעור של 20%. החיסכון הצפוי לבנק מוויתורי העובדים נאמד ב-200 מיליון שקל, וברבעון השלישי יגדל הרווח שלו ב-130 מיליון שקל.

בתמורה, יקבלו עובדי הפועלים אופציות למימוש (חסומות עד 2014) במחיר של שקל אחד, ובממוצע כל עובד יקבל כ-1,200 אופציות שהשווי הנאיבי שלהן בשער הנוכחי הוא 16 אלף שקל. מעבר לכך, הסכימה ההנהלה כי עובדי "פועלים אקספרס" ייקלטו במעמד של עובדי בנק, כי עובדי בנק מן המניין יוכלו להציג מועמדותם להעסקה בסניפים אלה, וכי מודל הבנקאות הרזה (LEAN BANKING) יופעל בעוד 12 סניפים ובתיאום עם הוועד.

ויתורים נגד פיטורים

אם נשווה בין הוויתורים של שלושת ועדי העובדים, נראה כי בהפועלים - ואין דרך לומר זאת בעדינות - הוועד התקפל. בדיסקונט הפקידים בכלל לא ויתרו על תוספות שכר, והמנהלים ויתרו על משכורת 13 לשנה אחת בלבד. בלאומי הוויתור היה על מחצית מתוספת השכר השנתית הקבועה, ורק לשנה אחת, ואילו בהפועלים ויתר הוועד על חלק ניכר מתנאי ההעסקה ועל תוספת צפויה למשכורת של 2.5%.

הוויתור על התוספת מכאיב במיוחד. בדיסקונט ובלאומי יש מנגנון קבוע של "טייס אוטומטי", זחילת שכר שנתית קבועה של 5% בשנה. בבנק הפועלים השיטה שונה. באוקטובר 2007 נחתם הסכם שקבע את תוספות השכר לשנים 2005-2012, וסוכם בו כי תוספת השכר שתינתן בגין כל התקופה תעמוד על 6% ותהיה בשתי פעימות - 3.5% ישולמו החל מינואר 2008, והשאר, תוספת של 2.5% לשכר, ישולם החל מינואר 2010.

בהסכם ההתייעלות שנחתם בשבוע שעבר, ויתר ועד הפועלים על התוספת הקבועה לשכר שקיבל שנתיים קודם וטרם שולמה. אך בעוד שבלאומי ובדיסקונט מדובר על חלק מתוספת שנתית קבועה שתחזור בשנה הבאה, בהפועלים מדובר על כמחצית מתוספת שניתנה בגין שבע שנים.

קשה להגיד שאמזלג לא היה מודע לבעייתיות. במכתב אפולוגטי לעובדים, הוא מצדיק את ההסכם עליו חתם, בהסבירו כי "עם פרוץ המשבר הכלכלי נדרשנו, כמו כל עובדי הבנקים, לתרום את חלקנו. ועדי בנקים שונים, בתוכם לאומי ודיסקונט, נדרשו ואף ויתרו על תוספות שכר", מציין אמזלג, ומתגאה בהישגיו: "אנו לא אפשרנו פגיעה במעמדו ובשכרו הבסיסי של העובד".

וכאן, שולף אמזלג את השפן מהכובע, וחושף תוכנית זדונית וסודית ממנה הושיע את העובדים. "התברר לנו, כי בכוונת הנהלת הבנק לנייד אלפי עובדים ולפגוע באופי עבודתם ובהגדרתם של העובדים", הוא מספר. "תהליך זה היה מייתר כ-1,500 עובדים ומנהלים". במילים אחרות, אמזלג אומר לעובדים, שהוא נציגם: "חברים, לא היתה לי ברירה, ויתרתי על קצת כדי להציל הרבה. אם לא הייתי מוותר, אז 1,500 עובדים היו הופכים למיותרים, וחלילה נזרקים לרחוב".

נשמע מפחיד, עד שבוחנים מקרוב את העובדות. קודם כל, לא נשכח שמדובר בבנק הפועלים - אותו בנק שעבר טראומה קשה מאוד אחרי פיטורי 793 עובדים בשנת 2002. זו הסיבה שרק כמה חודשים קודם התחייב היו"ר דאז, דני דנקנר, בפומבי כי בשום מצב לא יהיו פיטורים. אבל נניח שההנהלה באמת חשבה להוציא 1,500 איש לפרישה מוקדמת. בבנק הפועלים יש כ-10,000 עובדים - מישהו חושב ברצינות שאפשר להוציא 15% מכוח העבודה לפרישה מוקדמת? ובל נשכח את העלות. העלות הממוצעת של פורש במערכת הבנקאית היא 800 אלף שקל. מי בדיוק היה מאשר כעת בהפועלים הוצאה של 1.2 מיליארד שקל?

בשורה התחתונה, צריך להוריד את הכובע בפני קינן. את מה שלא עלה בידי זיו לעשות במשך שנה שלמה, השיג קינן תוך ששה שבועות. אבל בניגוד לאלי יונס, שריסק באגרסיביות בשנת 2004 בזה אחר זה את ועד עובדי טפחות ואת ועד מזרחי, קינן קיפל את ועד העובדים של הפועלים בעדינות. הוא נתן האטה בשינויים מבניים וארגוניים, ובתמורה קיבל, ללא דרמות, ויתורים מרחיקי לכת. לא פלא שאמזלג חש צורך להצטדק, ונאלץ לשם כך להעמיד דחליל מפחיד ולשלוף תוכנית סודית של ההנהלה "לייתר" 1,500 עובדים.

מכה קלה בתלוש

אבל אין סיבה להזיל דמעה על עובדי בנק הפועלים המסכנים שקיצצו להם את תוספת השכר, וגם לא לצאת ליום התרמה בשבילם. בשנים 2002-2008 לעובדי הפועלים היתה עלות השכר החודשית הממוצעת הגבוהה ביותר במערכת הבנקאית. ב-2008 עמדה עלות השכר שלהם על 28 אלף שקל, ושכר הברוטו הממוצע הגיע ל-16,300 שקל בחודש. פרט לכך, בשנות הגאות 2005-2007 חולקו בבנק הפועלים בונוסים גבוהים, ברמה של 53 אלף שקל בממוצע לעובד.

כך, שאולי עובדי הבנקים, ובמיוחד בהפועלים, קיבלו מכה קלה בתלוש המשכורת, אבל בואו נשים דברים בפרופורציה. גם עתה מדובר בשכר מהגבוהים במשק, וכפול מהשכר הממוצע, שלא לדבר על התנאים הנלווים, האופציות והביטחון התעסוקתי.