לידה, חיים, מוות. הקבוצה תמיד שם

כשאתה מגיע לגיל 40, כמו שיקרה לי בחודש הקרוב, אתה באופן טבעי תוהה האם אתה מסוגל לדחות את הניוון. ואם בני האדם בקרוב יחיו בממוצע 100 שנים, נשאלת השאלה: האם תהיה אפשרות להצליח בספורט מקצועני גם אחרי גיל 40? ואם התשובה היא "לא", אז מהי בכלל המשמעות של הספורט בתקופה המאוחרת של חיי בני האדם?

בואו נבחן קודם כל את שאלת היכולת של ספורטאי להמשיך לשחק עד גיל מאוחר. מי שמובילה את המרדף אחרי נעורי נצח בכדורגל היא "המילאן לאב" של מילאן. המעבדה של קבוצת הכדורגל האיטלקית עזרה למועדון לזכות בצ'מפיונס ליג ב-2007, עם קבוצה שמורכבת רובה ככולה מבני שלושים פלוס.

שאלתי בזמנו את ז'אן-פייר מירסאמן, מנהל המעבדה, האם הוא חולק על הקביעה המסורתית לפיה כדורגלנים מגיעים לשיא שלהם בגיל 27 או 28. "אני מסכים שהשיא מגיע מתישהו בסביבות הגיל הזה", הוא ענה לאכזבתי. "מה שאנחנו מנסים לעשות זה לשמור את השחקנים ברמה הזאת של גיל 27-28 למשך כמה שיותר שנים". האם יש גיל מקסימלי שבו אפילו כדורגלן בעל יכולות פיזיות נדירות נאלץ לפרוש מהמקצוע? "אני חושב שזה בלתי נמנע שזה יגיע בסביבות גיל 40", אמר מירסאמן.

הגיל הממוצע של שחקני הכדורגל, הכדורסל והבייסבול הטובים בעולם כבר תקופה ארוכה תקוע על 27-29. כל אדם שמשתתף אחרי גיל 40 בספורט מקצועני שהוא לא גולף, נחשב באופן אוטומטי ליוצא דופן ומוזר.

הדוגמה הכי טובה לנושא הזה היא מרטינה נברטילובה שעדיין זוכה בתארי זוגות בטניס בגיל 50. שאלתי אותה אם יש לה כמה טיפים לספורטאי המזדקן. "מה שאני עושה עכשיו הוא מדהים", היא ענתה לאכזבתי. "ג'ורדי הוו (שחקן ההוקי קרח הקנדי) הוא הספורטאי היחיד שאני מכירה שעשה דברים כאלו בגיל שלי. אני לא חושבת שמישהו יצליח לעשות את זה שוב בעתיד. אולי כשכולם יחיו 150 שנה, ואז בגיל 50 כולם בעצם גם יהיו הרבה יותר צעירים ממה שהם היום בגיל 50".

העניין המצער הוא שאפילו נברטילובה הפסיקה לזכות בתארי יחידים אחרי שעברה את גיל 40. ואם אפילו אחת כמוה איבדה את זה, הרי שלכל יתר הציוויליזציה אין ממש תקווה בגיל הזה.

הקשר בין חקלאות לספורט

ועם זאת, יש משהו אחד בספורט מקצועני שדווקא כן הולך ומשתפר אחרי גיל 40: אהדת ספורט. זאת המשמעות האמיתית של הספורט בתקופה המאוחרת של חיי בני האדם.

זה עובד בערך ככה: החיים שלנו מבלבלים ומלאים בשינויים. אנשים עוזבים מקומות שהם גרים בהם, מתים, נפרדים מבני הזוג. ואפילו הגוף שלהם משתנה, עד כדי כך שבנקודה מסוימת הוא עלול להיראות כאילו הוא בכלל שייך למישהו אחר. אבל אם יש משהו שהוא נדיר בקביעות שלו בחיים שלנו, משהו שיכול ללכת איתנו מגן חובה ועד לקבר, זה בדרך כלל הספורט שאנחנו אוהבים.

רוגן טיילור, אקדמאי לענייני כדורגל מאוניברסיטת ליברפול, טוען שבדיוק כפי שהכפריים בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית מדדו את הזמן שחולף לפי עונות החקלאות, חלק מבני העיר המודרניים מודדים זמן לפי עונות ספורט. בכל סוף של קיץ מתחילה עונת הכדורגל, בדיוק כמו עונת הקציר החקלאי. או כמו שניק הורנבי כתב בספר האהדה המפורסם שלו, "קדחת הדשא": "חילקתי את התקופות בחיים שלי לפי משחקי כדורגל".

הצורך בהמשכיות בחיים הוא בוודאי הסיבה מדוע רוב האנשים מעדיפים לאהוד קבוצות ספורט, ולא שחקנים אינדיבידואליים. אנחנו רוצים לדעת שהקבוצה שלנו היתה כאן לפני שהגענו, ושהיא תישאר כאן גם אחרי שנמות. קבוצה יכולה ללוות אותך כל החיים, בעוד קריירה של ספורטאי אינדיבידואלי נמשכת בדרך כלל עשור וחצי בלבד, במקרה הטוב. אם מועדוני הספורט היו מבינים קצת יותר טוב מה אנחנו באמת רוצים מהם, הם לא היו מחליפים שחקנים באופן כל כך קבוע.

עונת הביוץ או עונת הכדורגל

באחד הערבים הקודמים שלי כאן בפריז, הצגתי את תיאוריית האהדה הזאת שלי לחברי פיטר, אוהד טוטנהאם. "קשקוש", אמר לי פיטר. "האהדה היא כבר לא מה שהיתה פעם. כיום, כשכל הכדורגל הוא רק סביב הכסף, הכל השתנה: החולצות של הקבוצות, זמני שריקות הפתיחה של משחקים, הלאום של השחקנים, הסיכוי של הקבוצה שלך לזכות בתארים". אמרתי לו שהוא רק מוכיח את הטענה שלי. הדברים שהוא התלונן עליהם היו בסך הכל הפרות קטנות של ההמשכיות בחיים אותה הוא מחפש. פיטר בעצם רוצה שהאהדה שלו תהיה יציבה אפילו יותר ממה שהיא כרגע.

מצד שני, אני נוטה להסכים שיש גם דרכים אחרות לסמן את נקודות הזמן של חיינו. "אנחנו משתמשות בביוץ", הפריעה ידידה לשיחה שלי עם פיטר. אמרתי לה שאהדת קבוצת ספורט טובה יותר מכל הדרכים האחרות, ומכיוון שזה הטור שלי, אין צורך לעייף את הקוראים עם טיעוני הנגד שלה ושל פיטר.

בסוף השבוע האחרון נסעתי עם שני חברים למשחק של ברצלונה בקאמפ נואו, שם חגגנו את יום ההולדת ה-40 שלנו. השגנו כרטיסים לברצלונה-אלמריה. האירוע הזה היה מלהיב אותנו באותה מידה גדולה גם אם היינו חוגגים את יום ההולדת השביעי שלנו.