לפעמים מגיע פרס לעושי מלחמה

הרבה דעות הושמעו לגבי פרס נובל לשלום שהוענק לברק אובמה, אבל נדמה שלא היתה התייחסות מספיקה, אם בכלל, לשאלה העקרונית ביחס לפרס הזה: האם צריך לתת את הפרס לפוליטיקאים, לא משנה מה הישגיהם, או במקרה של אובמה, מה כוונותיהם. אני עובר על כמה ממקבלי הפרס במאה ה-21, ואני מוצא בו שניים שבאמת היו ראויים לו. האחת היא שירין עבאדי, עורכת דין איראנית שלחמה למען זכויות האדם בארצה (2003); והשנייה היא נגרי מאאתאי, פעילת איכות הסביבה בקניה (2004).

המשותף לזוכות אלה, ולזוכים כמותן לפניהן, שהן אינן פוליטיקאים, שהן הקדישו את חייהן, לעתים אף סיכנו אותם, למען מטרות נעלות שיש בהן כדי לשפר את מצבו וחייו של האדם. והן עשו ועושות זאת לא למטרות רווח, בין כספי ובין פוליטי. אנשים כאלה באים אל הפרס כשידיהם נקיות. ידיהם של הפוליטיקאים, לעומת זאת, מוכתמים בשיקולים זרים ולעתים גם בדם - ואני לא מתכוון רק ליאסר ערפאת.

הפרס או הפצצה?

הנימוק השני להרחקת הפרס מהישג ידם של פוליטיקאים הוא שלא ניתן לחזות מה יעשו בעתיד. הנקודה הזאת מאוד חשובה במקרה של אובמה, הזוכה לשבחים, וגם לפרס נובל - על דיבוריו והצהרותיו.

אבל מה יעשה מנהיג העולם כאשר ייאלץ לעשות מעשה? למשל, הסצנריו הבא: יש הוכחות חד-משמעיות שאיראן רחוקה מרחק חודש-חודשיים מפצצת אטום. מה מצפים, בעולם ובנורבגיה, מנשיא כזה לעשות? לומר לעצמו שחתן הנובל לשלום לא יכול לעשות מלחמה? או להפציץ עד שלא יישאר גרגיר מתוכנית האטום האיראנית?

ואם יפציץ, האם זה לא הופך את הפרס למגוחך? לעומת זאת, אם לא יפציץ הוא נשאר נאמן לפרס, אבל הוא אינו ממלא את חובתו כלפי העולם החופשי, לא כן?

החמיצו את צ'מברליין

שאלות כאלה מלמדות על הבעייתיות של פרס נובל לשלום הניתן לפוליטיקאים. כי מה זה שלום?

יש מצבים בעולם שמגיע פרס דווקא למי שעושה מלחמה - נגד טרור, להגנת עמו, נגד משטרי רשע וכיו"ב. מלחמות כאלה עושות לפעמים למען האנושות הרבה יותר מהסכמי שלום. כמו למשל המלחמה נגד הנאצים.

אני מניח שלו נותני הפרס היו מספיקים, הם היו מעניקים את הפרס לנוויל צ'מברליין, ראש הממשלה הבריטי שחתם על הסכם מינכן, שאיפשר להיטלר לפלוש לפולין, ואחר כך לשאר אירופה.

לעומת זאת, אי אפשר לתת את הפרס לוינסטון צ'רצ'יל, שהכריז מלחמה על גרמניה בעקבות הפלישה (הוא כן זכה בפרס, אבל בקטגוריית הספרות). מה שמלמד כי השלום אינו ערך אולטימטיבי, ומידת ערכו וחשיבותו תלויה בנסיבות, כמו כמעט כל דבר אחר.

אובמה בדרכו של בוש

"ניו יורק טיימס" גורס שהפרס ניתן לאובמה כדי להעביר לו מסר של הערכה על שהוא לא נוהג כמו קודמו ג'ורג' בוש. אני לא חושב שאובמה שונה מג'ורג' בוש. כלומר, אין ספק שהוא יותר כריזמטי, יודע לדבר יותר יפה - אבל נדמה לי ש"ניו יורק טיימס", וה"ניו יורק טיימסים" הנאורים באשר הם, צפויים לאכזבה.

הם יגלו מהר למדי שאובמה נוקט אותה המדיניות שקבע קודמו. אולי הוא יעשה זאת ביתר אלגנטיות - אבל במהות הוא יילך בדרכו של בוש, לא כי היא בהכרח טובה, אלא משום שאין דרך אחרת.

לא במציאות העולמית שבה הטרור הוא נוכחות קבועה ומאיימת, עד כדי חרדה אמיתית לביטחונו של העולם. ואם אובמה יילך בדרך אחרת, אז פרס נובל עלול להינתן בעתיד הלא רחוק לאחמדינג'אד - בטקס שייערך בטהרן.

למי מגיע הפרס?

עם זאת, בהחלט לא מוצע להעניק פרס למי שמוציא את בני עמו למלחמה - ולא משנה המטרה. כן צריך לתת פרס למי שלחלוטין אינו מעורב בהחלטות ומעשים הקשורים למלחמה ושלום. ואלה הם אנשים פרטיים המונחים על ידי אידיאלים שדבר אין להם עם הפוליטיקה. השלום של הפרס צריך לשקף פעילות למען נזקקים, חינוך למי שאינו מקבלו, זכויות אדם, כל מאבק נגד דיכוי לשם דיכוי. זו הדרך היחידה להימנע מהפיכת הפרס לפארסה - ושהפוליטיקאים יסתפקו במנעמי השלטון והכוח שהם נלחמים בחירוף נפש להגיע אליהם.

matigolan@globes.co.il