מלאו אסמינו בר

כמה חבל, שאין העיתונות העברית בקיאה דיה בעולם התוכן היהודי. עיתונות החגים, הקבועה והחוזרת על עצמה עד זרא כל שנה, יכולה הייתה להיות מגוונת הרבה יותר, לו רק היו עורכיה וקוראיה מעודכנים יותר ובעלי ידע יהודי נרחב.

זה לא שיש לי משהו, חלילה, נגד הפרויקטים העיתונאיים המופיעים כיום. זה נחמד שבראש השנה מדברים על התחלות חדשות: 10 סופרים בוחרים את פתיחת הספר המועדפת עליהם, מפורסמים בפרויקט "איך התחלתי?", "התחלות קשות" - טרנדים שלקח זמן עד שתפסו, "מהתחלה" - בר רפאלי על תחילת הדרך; ביום כיפור מבקשים סליחה: 10 סופרים מבקשים סליחה מ-10 ספרים שעדיין לא קראו, מפורסמים בפרויקט "סליחות", "סליחה שהצענו" - טרנדים שלא תפסו, ו"סליחה? אני?" - בר רפאלי מרגישה שאין לה על מה להתנצל;

בסוכות מארחים בסוכת שלום: 10 סופרים ותיקים מארחים 10 סופרים מתחילים, מפורסמים בפרויקט "אשפוז כפוי" - עם מי הייתי רוצה להתאשפז, "אורחים לרגע" - טרנדים שבאו ונעלמו כלעומת שבאו ו"חופשי על הבר" - בר רפאלי פותחת שולחן חג ומדברת על הכל.

למרות זאת, עם קצת ידע נרחב יותר אפשר היה להעשיר את חבילת התרבות המרשימה המונחת לפתחנו מידי תחילת שנה. הידעתם, למשל, שראש השנה הוא גם היום בו אנו ממליכים אלוה-ים? למה לא ללכת על "המלך שלי" - 10 סופרים ממליכים את המלך שלהם, מפורסמים בפרויקט "אתה מלך אתה", בו הם מעניקים עיטור למי שעשה להם את השנה (לאו דווקא מפורסם, אך עדיף שכן), "המלך מת, יחי המלך" - על טרנדים שחלפו ואלה שבאו במקומם ו"למלכה אין בית" - בר רפאלי מתגעגעת?

הידעתם שביום כיפור אומרים עשר פעמים את תפילת ה"וידוי"? מה עם 10 סופרים, שמתוודים 10 וידויים על 10 קטעים, שהם כתבו בהשראת 10 סופרים אחרים; מפורסמים מתוודים בפרויקט "עשר, תשע..." על עשר הנשיקות הזכורות להם במיוחד, "עשר המכות" - מתוודים על טרנדים בזויים במיוחד. או, כמובן, "על חטא שחטאנו" - 10 עורכים מתוודים על 10 עיתונים שבהם לא הוזכרה בר רפאלי?

שלא לדבר על סוכות - חג האסיף: "האוסף שלי" - בר רפאלי פותחת צוהר ומגלה - אני אוספת שלדי חרקים; על שמחת תורה, שמסמל סגירת מעגל בקריאת פרשיות השבוע: "בר רפאלי בר" - אצלי כל סוף הוא גם התחלה חדשה".

אכן, כה נחמד ומגוון היה יכול להיות. הבורות, הבורות, היא זו שתהרוג אותנו. כל כך חבל.

כשכתם דוקר כתם

הנה ענף שעומד לעבור מן העולם: בעוד זמן קצר ייפלטו אל שוק העבודה עשרות צלמים המועסקים כיום בערוצי החדשות. פשוט, לא יהיה בהם יותר צורך. כבר היום, את מהדורות החדשות מאכלסות דקות רבות של צילומים, שלא צולמו על-ידי צלמי החברה.

מהדורות החדשות הפכו בעצם ליוטיוב אחד גדול, כשכולם נוטלים חלק במאמץ שיתוף הקבצים: המשטרה, שמוסרת בחדווה קטעים מצולמים לכתבים; מצלמות האבטחה, שמוצבות בכל חור ופולטות את סרטיהן היישר אל מערכות החדשות; בני משפחה, שמצלמים את עצמם ואת זולתם באמצעות הסלולרי; ומצלמות ביתיות, שמוחזקות בכוונה ידועה מראש להעביר את הצילום לטלוויזיה בידי עוברי אורח והכתבים עצמם. כולם נהיו עיתונאים וכולם סובבים ברחובות, חמושים במצלמה באיכות ירודה, תרים אחר הסקופ.

המטרה העליונה של "להביא סיפור", חלפה מן העולם ופינתה את מקומה לאתגר הגדול פי כמה של "להביא סיפור מצולם". עד כמה שזה נוגע לעיתונאי טלוויזיה, מקור טוב הוא לא מי שמביא סיפור, אלא אחד שמעביר קלטת או קובץ. המערכות מתמכרות לחומרים הללו. הן עטות על כל קטע כחיות רעבות, וכך מוצאים את דרכם למהדורות סיפורי פלילים שכונתיים חסרי חשיבות, תחת הכותרת "תיעוד נדיר!". אף עורך אינו מסוגל לעמוד בפיתוי של סיפור מצולם, מתחילתו ועד סופו, למרות שמדובר בקטטת ערסים בשכונה בדרום רחובות.

בכלל, המהדורות נראות היום כצילום אולטרה-סאונד ארוך. אייטמים (חמים!) המורכבים מפריימים מטושטשים בשחור-לבן, שבהם נראה כתם לבן מוקף בעיגול אדום נע לעבר כתם לבן אחר, ואז הכתמים נפגשים. קאט. בהילוך איטי: הכתם נע לעבר הכתם...ואז הכתמים נפגשים. בחזרה לאולפן. אכן, תמונות קשות. היוכל הקורא בטובו להיזכר, כמה פעמים ראה במהלך השנה האחרונה על המסך קיר של פיצוצייה, עם החטיפים, הבאנגים והקופה הרושמת?

את המחיר משלם, כמובן, הצופה: זה לא טלוויזיוני. נכון, במידה מסוימת ניתן לקרוא לזה "טלוויזיה דוקומנטרית", אבל מה לעשות שצילומי מצלמת אבטחה הם לא חומר שדיר. באותה מידה שמקיפים בעיגול כתם לבן בפינה הימנית, אפשר להקיף אחר בפינה השמאלית. אני, למשל, מעולם לא הצלחתי לפצח את קטע הווידיאו המפורסם ביותר, זה של יגאל עמיר היורה שלוש יריות בגבו של רבין. עוד מעט כבר נתגעגע למבנה הישן והטוב של כתב מספר/ צילום אילוסטרציה ממחיז/ מרואיין נותן סינק. שם, לפחות, ראינו תמונה בצבע מלא. *