פעם היה כאן מועדון גדול

"גראנדה מילאן"? כבר לא ממש: הרכש לא מגיע, הקהל לא קונה מנויים, ברלוסקוני מאבד עניין בצעצוע ורוצה למכור, ההפסדים הכספיים תופחים, והתוצאות על המגרש גרועות

הרבה אוויר השתחרר השבוע מהריאות של לאונרדו, מאמן מילאן, עם סיום המשחק בסן סירו שבו הפכו הרוסונרי פיגור של 1-0 לניצחון 1-2. "אחרי כמה תוצאות רעות הכל הופך לשחור", אמר הברזילאי לכלי התקשורת, "אבל הוכחנו שאנחנו יכולים לעשות דברים בלתי אפשריים. לא מדובר כאן רק על שלוש נקודות".

ובהחלט, לא רק הנקודות היו משמעותיות. פתיחת העונה של מילאן (9 נקודות מתוך 21 אפשריות עד המשחק עם רומא), הגרועה ביותר שלה במילניום הנוכחי, הניחה אוטומטית את החבל על הצוואר של לאונרדו, למרות שהמאמן החדש וחסר הניסיון קיבל גם השבוע גיבוי באשר למעמדו בקבוצה מסגן הנשיא, אדריאנו גליאני ("אנחנו מאמינים בו ואין סיכוי שהוא יפוטר בחודשים הקרובים").

אלא שלאונרדו הוא בסך הכל הסימפטום למחלה, שבינתיים לא נראה שיש לה תרופה באופק: AC מילאן, עד לפני כמה שנים המועדון השני הכי מפואר באיטליה אחרי יובנטוס, עם 17 אליפויות ואהדה כלל-ארצית, הופך לאט לאט למועדון בינוני. זה לא רק חמש עונות בלי הסקודטו (והשישית בדרך), שהומתקו על-ידי גלולה מתוקה בדמות שתי זכיות בצ'מפיונס ליג. זה בעיקר עניין של תהליך שלילי ארוך במועדון, שמגיע לשיא מסוים בעונה הנוכחית.

איך "גראנדה מילאן" הגיעה למצב כזה, והאם קיימת תקווה לתחייה באופק?

האוהדים מוחים

בדיקה שערך לאחרונה העיתון "קוריירה דלה סרה" גילתה נתון מעניין: מילאן היא הקבוצה שזוכה להכי הרבה אזכורים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית באיטליה - עם ממוצע של 34 אזכורים ביום בשנה האחרונה. אינטר ויובנטוס תפסו רק את מקומות 2 ו-3 בהתאמה. אבל אל תתנו לדירוג הזה להטעות אתכם. הסיבה שבגללה מילאן נמצאת בראש היא סילביו ברלוסקוני, ראש הממשלה המכהן באיטליה שמייצר עבורה את הכותרות. ואילו מבט חטוף בנתוני הקהל העונה בסרייה A מספר את הסיפור האמיתי סביב העניין שיש במילאן: 25,948 מנויים בלבד נמכרו למשחקים שלה ל-2009/10. מספר נחמד כשלעצמו (מקום שלישי באיטליה אחרי אינטר ולאציו), אבל משקף ירידה של 15,622 בכמות המנויים לעומת העונה הקודמת, אז החיוך של רונאלדיניו עוד הצליח להעלות את רמת הציפיות.

הסיבה העיקרית למחאה הזאת מצד הקהל היא שנמאס לו. נמאס לו שגליאני מנמיך ציפיות ("מקום 2-3 העונה יהיה הצלחה גדולה", אמר לפני בעיטת הפתיחה של הסרייה A). נמאס לו שמוכרים לו בלופים על קבוצה שיכולה להצליח עם מבוגרים (הגיל הממוצע של 13 השחקנים ששותפו מול רומא - 29.8). ובעיקר נמאס לו ממדיניות הרכש של המועדון. מאז 2004, הכוכב היחיד שרכשה מילאן הוא אלברטו ג'ילארדינו, שהגיע בגיל 22 עם רקורד של 50 גולים בשתי עונות. מלבדו, התמקדה מילאן בקניית שחקנים צעירים במיוחד (פאטו התגלה כהצלחה גדולה, כל האחרים נכשלו), מבוגרים במיוחד (אמרסון, זמברוטה) או שחקנים בגיל המתאים אבל ללא התשוקה המתאימה לכדורגל (רונאלדיניו, שהגדיל בשנה האחרונה את כמות ההופעות במועדוני לילה, אבל הקטין את כמות השערים והבישולים על המגרש).

הקיץ הזה היה כמובן הקש ששבר את גבם של כל הגמלים: אליל האוהדים קאקה נמכר, ואפילו יואהן גורקוף, שהיה בידיים של הקבוצה, עזב בגלל סעיף מכירה רשלני עליו סיכמה מילאן עם בורדו - 13.5 מיליון אירו בלבד (שחקן שהשווי האמיתי שלו הוא לפחות פי 2 מכך). למרות הכסף הגדול שנכנס למועדון בשוק ההעברות - קרוב ל-80 מיליון אירו, הרי שבשורת הקנייה לא נעשה שום דבר משמעותי מלבד רכישתו של קלאס יאן-הונטלאר ב-15 מיליון אירו. במילאן לא צריכים להתפלא שאחרי קיץ כזה הם לא הצליחו למכור מנויים. הם גם לא צריכים להתפלא על ביקורת שמגיעה אל המועדון משחקני עבר, כמו רוד חוליט: "מילאן לא תחזור להיות כוח בכדורגל האירופי בשנים הקרובות אם לא תביא מחליף ראוי לקאקה", אמר ההולנדי ל"גאזטה".

הלך הכסף, סילביו

מדיניות הרכש הזאת סותרת לחלוטין את 15 השנים הראשונות של ברלוסקוני במילאן, עד שנת 2000. כמעט בכל קיץ בתקופה הזו הצטרף למועדון לפחות שחקן אחד גדול. שבצ'נקו, דווידס, לאודרופ, באג'יו, דסאי, בובאן, ואן באסטן, חוליט, רייקארד, וזו רשימה חלקית. באיטליה מסבירים את הטוויסט הדרמטי בעלילה בגורם אחד מכריע: לברלוסקוני נמאס מהצעצוע שלו. הרבה מהצלחתו העסקית והפוליטית של ברלוסקוני מיוחסת למילאן, אבל כשנבחר בפעם השנייה לראשות ממשלת איטליה ב-2001, ונשאר בתפקיד עד 2006, הוא התחיל לאבד עניין. האינטרסים הממלכתיים לא אחת מתנגשים עם אלו של מועדון הכדורגל. את הפרסום על עסקת קאקה הוא דאג לעכב עד לאחר הבחירות לפרלמנט האירופי ביוני, על מנת לא לאבד פופולאריות ומצביעים. שמועות על כך שהנה, אוטוטו ברלוסקוני מוכר את מילאן (בחודשים האחרונים דיברו על קבוצות רכישה מדובאי וישראל) צצות כמה פעמים בכל עונה, ולמרות שבמועדון מקפידים להכחיש אותן, אין עשן בלי אש. הבעיה היא שמעמדו הפוליטי מקשה עליו למכור - מכירה לאנשי עסקים מפוקפקים ממדינה לא נכונה עלולה להרגיז כמה אנשים בפרלמנט.

במקביל לאיבוד העניין, ברלוסקוני התחיל להפסיד כסף במילאן. הרבה כסף.

התחרותיות הגדולה בכדורגל המודרני לא השאירה למילאן ברירה, והיא נאלצה להשקיע במשכורות הרבה מעבר ליכולת יצור ההכנסות שלה. ב-2006/07 המועדון הפסיד 33 מיליון אירו למרות הכנסה של 228.7 מיליון אירו, ואילו ב-2007/08, ההפסד הגיע ל-66.8 מיליון אירו, במקביל לצניחה בהכנסה שהסתכמה ב-209.5 מיליון אירו. גם העתיד לא נראה ורוד יותר: חוזה זכויות השידור של מילאן בסרייה A, ששווה כ-100 מיליון אירו בעונה, יצנח משמעותית החל מהעונה הבאה, אז עוברת הליגה האיטלקית לחוזה זכויות קיבוצי, שיאלץ 20 קבוצות בסרייה A להתחלק ב-769 מיליון אירו.

לחברת המדיה פינאינבסט שבבעלותו של ברלוסקוני, ושמחזיקה ב-99.93% מהשליטה במילאן, המספרים האלו לא עושים נעים בעין. ההוראה של רואי החשבון של החברה לברלוסקוני היתה ברורה: השאלטר של מילאן חייב להיסגר.

ואם כל זה לא מספיק, פינאינבסט ספגה מכה קשה לפני שבועיים לאחר שנגזר עליה לשלם קנס של 750 מיליון אירו לחברה מתחרה בעקבות סכסוך עסקי עתיק יומין. יש דרך מהירה להיחלץ מהבוץ הזה, והיא למכור את מילאן, מותג שמוערך על-ידי "פורבס" ב-798 מיליון דולר. בסופו של דבר עסקה כזאת תצא לפועל, כי פינאינבסט לא תוכל להמשיך לספוג את ההפסדים לאורך זמן.

וכרגע נראה שזו הדרך הריאלית היחידה של גראנדה מילאן לחזור להיות גראנדה. מצד שני, אין כמו ניצחון על ריאל מדריד בברנבאו כדי להזכיר שגם אריה פצוע יכול להיות לפעמים אריה מסוכן.