לכסף של הכדורסלנים היה ריח

הסיבות האישיות במקרה של פנאן נקשרות לסיום עבודתו במכבי תל אביב ונדמה שעל כך כבר נאמר ונכתב כמעט הכל, והמעט שלא - עוד ייאמר בימים הקרובים. הסיבות הכספיות ראויות לעיון נוסף, שכן בשנה החולפת נקלעו לא מעט אנשים למשברים פיננסים גדולים, חלקם הפסידו מיליארדים, ורובם, בניגוד לפנאן, עדיין איתנו.

נדמה שאפשר לשרטט פרופיל פסיכולוגי משותף לחלק גדול מהמתאבדים: ראשית, מדובר באנשים גאים. אדם שמוחל על גאוותו, נוטה לבקש עזרה בעת צרה. אדם גאה ממשיך לתחזק את הפסאדה של "הכל דבש" עד לרגע האחרון.

לדברי מקורבים לפנאן, גם מי ששוחח עימו בטלפון שעות ספורות בלבד לפני ששם קץ לחייו, לא יכול היה להבחין במשהו שלא היה כשורה, או באות מצוקה כלשהו שילמד על הסערה שהתחוללה בוודאי בנפשו של מי שכעבור זמן קצר כרך חבל לצווארו.

המכנה המשותף השני לחלק גדול ממי שבוחרים לשים קץ לחייהם בגלל צרות כספיות הוא אופי החובות. בעסק כמו שניהל מוני פנאן, בהבדל גדול מעסקים גדולים כמו נניח צים או אפריקה ישראל, לחובות יש פנים ושמות, שמות ופנים של אנשים קרובים שאותם אהב, שאהבו אותו ונתנו בו אמון מלא. ברור שהקושי להתייצב מול מי שמוחזק כחבר ולספר לו שאיבדת חלק ניכר מהונו, הוא גדול בהרבה מהקושי להתייצב מול כמה מנהלים שכירים של גופים מוסדיים ולומר להם: "חבר'ה, אין לי כסף. בואו נסתדר".

לכסף אולי אין ריח, אבל במקרה של פנאן היו לו פנים ושמות. ההיסטוריה של עולם העסקים רצופה בלא מעט אנשים שלא התביישו להפסיד גם את הכספים של הקרובים להם ביותר. אבל פנאן נבדל מהם בכך שהיה מצפוני ומוסרי.

גם לחובות לגופים מוסדיים יש פנים

אין להאדיר את מעשה ההתאבדות כמוצא מוסרי ואף הירואי ממצב עסקי מביך, בטח שלא להמליץ על כך לאנשי עסקים שהפסידו סכומי עתק במשבר הפיננסי האחרון. אבל מאחר שחלקם הגדול יישאר אמיד גם אחרי אותם הפסדים, אולי מן הראוי להזכיר שגם חוב לגופים מוסדיים לכאורה, מגיע בסוף לאנשים בעלי פנים ושמות.

אני לא מאשים כאן בהכרח את הטייקונים: הלך הרוח הציבורי מבדיל בין שוד של זוג קשישים למשל, עבירה שנתפסת - ובצדק - כאכזרית, לבין שוד של בנק, שאת מחירו ישלמו בסוף הלקוחות הקטנים - כי בסופו של דבר, אחרי כל מעגלי הביטוח, הם אלה שלהם תמיד מוגש החשבון. יתרה מזאת, עד כמה שיישמע הדבר מדהים (בוודאי לקוראי "גלובס"), רוב הציבור כלל לא מבין שמאחורי הביטוי המכובס "מוסדי", עומד לא אחר מאשר הוא בעצמו עם קרנות ההשתלמות שלו, קופות הגמל, הביטוחים השונים ועוד.

ההבדל הגדול בין המבוכה היחסית שנגרמה למשפחת עופר בעניין חברת צים או ללב לבייב בעניין אפריקה ישראל (ואני מאחל, כמובן, לכל המעורבים שיבדלו לחיים ארוכים), לבין "המבוכה הסופנית" שנגרמה לפנאן, היא בעובדה שהראשונים לא צריכים להישיר מבט לעיניהם של מי שהפסידו כספים בגללם. הם נפגשים עם הנושים בפוטנציה במשרדים מרווחים, מתווכחים, מתמקחים, מסתדרים וחוזרים לעסקים כרגיל, תרתי משמע. זו פריבילגיה שלא עמדה לאיש עסקים קטן כמו מוני פנאן.