בקיבוץ של סוחרי הנדל"ן העשירים

אני מזמין את מי שסבורים שקיבוצניקים ומושבים הם ספסרי קרקעות, לסיור ביישובים

איתן בן-דוד הוא מזכ"ל תנועת המושבים

במאמר שהתפרסם בגלובס בחודש שעבר מבטיח דרור מרמור כי מקומם של החקלאים על מגש הכסף של מדינת ישראל כבר מובטח ולכן אין כל מניעה להודות להם ולדרוש מהם לפנות את הקרקע החקלאית במרכז הארץ, שלדבריו, סיימה את ייעודה, זאת לטובת הורדת מחירי הדיור במרכז הארץ.

מדובר בכתבה מוטעית ומטעה.

ראשית תיקון עובדתי: רוב רובה של הקרקע החקלאית היום אינה שייכת לחקלאים. אין אנו טוענים לבעלות ובטח שלא דורשים אותה. למעשה, החקלאי נמצא, לרוב, בחוזה קצר מועד עם המינהל, חוזה שלא מתחדש כל-כך בקלות. לאמיתו של דבר, מאז שנת 1965 והחלטה מספר 1 של מנהל מקרקעי ישראל, החקלאים טרם זכו לחוזה חכירה מוסדר, שגם בו נותר החקלאי חוכר ולא בעל הקרקע. הדבר נדון לאחרונה גם במסגרת הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל.

ההערה השניה שלי נוגעת להחלטות קדומות שבהן הופשרו קרקעות חקלאיות לבנייה ברחבי הארץ - את מספרן אפשר לספור בכף ידי האחת. ניתוח נטול פניות של החקלאות בישראל מגלה אמנם התייעלות אדירה שלא ניתן להשוות אותה לשום ענף אחר במשק הישראלי, אך בד בבד מסתמנת עמה גם שחיקה דרמטית ברווחי החקלאים.

לכל אלה הסבורים שהחקלאים הם 'סוחרי נדל"ן עשירים', הייתי מציע לנטוש לרגע את הסיפור שהגיע מ'חבר של חבר ששמע מחבר אחר' ולעשות סיור בין ישובים חקלאיים (מושבים וקיבוצים) בכל רחבי הארץ ולהיווכח עד כמה רחוקים הם פני הדברים מהתמונה שמתעקשים ליצור.

בכלל, מחצית מהמושבים בארץ היו נתונים בחובות ענק ומשבר עמוק עד הסדר מכירת תנובה. איני מתלונן חלילה, אולם חשוב להעמיד את הדברים על דיוקם: החקלאים אינם עשירים מופלגים, הם משתייכים למעמד הביניים, עמלים קשה ומתפרנסים בכבוד.

ערכו של צמוד קרקע ברעננה

לגופו של עניין, המאה העשרים ואחת מסומנת כמאה של קיימות, כלומר מאה שבה צמיחה כלכלית לא תבוא על חשבון משאבי טבע. קיימות היא לא רק סביבתית, למעשה היא קודם כל חברתית באופייה.

כאשר בוחנים את התועלת השולית מעוד בית צמוד קרקע ברעננה אל מול שטח חקלאי שמכיל בתוכו לא רק את העבר, להלן 'מגש הכסף', אלא גם, ואולי בעיקר, את העתיד, המאזניים נוטות באופן מובהק לטובת השטח הירוק, החקלאי.

אין ספק שמעמדה של הקרקע החקלאית צריך להשתנות, אבל לא לכיוון אליו חותר כותב המאמר, כי אם למעמד של שמורת טבע, עם כל המשתמע מכך.

אנו שומרי הקרקעות האמיתיים

כל אזור ירוק בין גדרה לחדרה הוא בגדר טבע שיש לשמור עליו, לא למען החקלאים, כי אם למען תושבי מדינת ישראל ולא בכדי. ערכה של החקלאות וההתיישבות לא יסולא בפז, לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל.

אנו החקלאים שומרי הקרקע האמיתיים של המדינה, חלק מהותי מכוחות שמירת הקרקעות אשר בו פעילים הצבא, קק"ל ורשות שמורות הטבע והגנים. פעילותנו החקלאית תורמת לציבור העירוני ולמדינה כולה בריאות ירוקות, איכות סביבה, תיירות כפרית ועוד.

המעבר משימוש במים שפירים לשימוש במי הקולחין נותן מענה לקולחי המדינה ומפנה מים שפירים לציבור העירוני. המרחב הכפרי הוא הגינה של המדינה כולה, מתקיימות בו זו לצד זו תרבות ומורשת חקלאית החיוניות לכלל תושבי המדינה והחשוב מכולם אנו מספקים תוצרת חקלאית לאוכלוסייה לאורך כל ימות השנה באופן שוטף, מגוון ובמחירים סבירים.

כל עוד למדינה יש עניין לשמור על אדמותיה, חייבת היא לשמר את החקלאות כבסיס החומרי והרוחני להתיישבות הכפרית ולכן יש לפעול לקבע את הקרקע כחקלאית כשמורת טבע ולהותירה ככזאת לדורות הבאים. קשה לי לדמיין סיטואציה בה מישהו יקום ויקרא לשנות את ייעודן של שמורות טבע ולהחליט להקים שם שכונות למגורים.

די לחיזוק "מדינת תל אביב"

גם בעיני חשוב שזוגות צעירים יוכלו לרכוש דירה (כאמור גם זה חלק מעיקרון הקיימות), עם זאת אני מאמין שיש סדר עדיפויות לאומי והמשמעות של הוזלת מחירי הדירות במרכז היא התעצמות ההגירה השלילית לתוך 'מדינת תל אביב', הגירה שמשמעותה, נטישה איטית של מושבי הפריפריה והתכנסות לתוך גבולות החלוקה.

אין כל פסול בבחינת ניצול הבנייה במרכז הארץ, כאמור, אך זו ראוי וכדאי שתעשה רק לאחר ייהוד הנגב והגליל, ולא כאשר אלה מתייבשים ומשוועים לחמצן אנושי.