לחבוט בראש טוב

הפעם הראשונה שנתקלתי באנדרה אגאסי היתה בפברואר 1987 בטורניר ממפיס. הוא היה ילד בן 16 שקיבל כרטיס חופשי לטורניר והוגרל בסיבוב הראשון מול עמוס מנסדורף. ישבתי באצטדיון וראיתי איך עמוס, שחקן סבב מנוסה, טוחן את אגאסי הצעיר 3-6, 0-6. אחרי המשחק מיהר עמוס להודיע לי כי הטאלנט האמריקני "הוא סתם שחקן, מפציץ כל כדור בלי שכל ואין לו כושר גופני".

הפעם הבאה שנתקלתי בו היתה בנובמבר של אותה שנה בברזיל. מנסדורף ואני הגענו לטורניר המסיים של השנה, ואגאסי - נטול ציפיות, נטול מאמן ונטול מלווה - הדהים את העולם כשגבר בדרך לתואר בין היתר על בראד גילברט (שהפך למאמנו מאוחר יותר), שחקן מהעשירייה הראשונה. זו היתה הפעם האחרונה שבה הוא הגיע לטורניר כמו שחקן מהיישוב

באותו טורניר אני זוכר פרחח אמריקני טיפוסי, וולגרי וגס רוח, אבל עם קסם אישי בלתי מבוטל ומעל הכל סגנון משחק עוצר נשימה. כמה חודשים אחרי אותו טורניר, כבר היה אגאסי מוקף בקרקס של מאמנים, שומרי ראש, סוכנים ובני משפחה. בהמשך, אחרי שהגיעו המיליונים (והם הגיעו די מהר), הוא כבר החל להסתובב בעולם במטוס פרטי ולקבל מאות אלפי דולרים רק כדי לכבד את המארגנים בנוכחותו.

הפעם הבאה שאגאסי קפץ לי לראש היתה כמובן השבוע. עם הווידוי שלו בספר אוטוביוגרפי חדש כי השתמש בסם מסוג "קריסטל מת'" אי שם בסוף שנות ה-90, כשהיה בתקופת שפל בקריירה הנפלאה וההפכפכה שלו. בראיון למגזין "פיפל" אמר אגאסי כי הרגיש מחויבות כלפי עצמו וכלפי הקוראים להתוודות (שם הספר הוא "open"), מעין טיהור עצמי כדי לכפר על העובדה ששיקר בזמנו להתאחדות הטניס המקצועני אחרי שנכשל בבדיקת סמים שגרתית.

הסיפור של אגאסי מפתיע אולי את מי שלא מכיר את הסבב מבפנים. אבל הענף הזה, שנחשב נקי יחסית לענפים אחרים, רחוק מלהיות כזה.

ג'וינט על הבוקר

כשהצטרפתי לסבב בתחילת שנות השמונים הייתי בהלם מוחלט מהיקף השימוש בגראס בקרב שחקנים. כולל שחקני צמרת בעשירייה הראשונה בעולם. אלו אפילו לא ניסו להסתיר את העובדה שעישנו תוך כדי הטורניר. היו בדיקות סמים, בערך פעמיים בשנה, אבל סם מסוג מריחואנה לא היה ברשימת הסמים האסורים. אם היה נכלל ברשימה, לפחות חצי משחקני הסבב (אם לא יותר) היו מורחקים. בעיקר בגלל שאיגוד הטניס המקצועני הוא איגוד שהוקם על-ידי השחקנים עצמם, שלא רצו לירות לעצמם ברגל.

באותה תקופה, הטניס היה מהענפים הבודדים שלא החמירו עם שחקנים שנכשלו בבדיקות סמים. במשך השנים התרוצצו אינספור שמועות על שחקנים שנטלו סמים ממריצים, וגם אלו שנתפסו לא נחשפו אלא יצאו לתקופות השעיה בהיחבא. לאף אחד בענף לא היה אינטרס לחשוף את גודל התופעה. היה ניסיון ברור להציג את הענף כאחד הבודדים שלא נגוע במגיפה.

בשנות ה-60 שנשלטו על-ידי דור אגדי של אוסטרלים, אלכוהול היה ה"סם" המועדף על בכירי הטניסאים. הרוב המכריע בדור האלמותי של לייבר, ניוקומב, אמרסון, רוזוול ופרד סטולי - היה דור של חובבי בירה מושבעים שהיו מתחרים אחד מול השני על המגרש במשך היום, ובלילה היו מתחרים מי גומע יותר ליטרים של בירה. בשנות ה-70 וה-80 החלו להיכנס לסבב גם סמים קלים כמו מריחואנה, וגם פחות קלים כמו קוקאין.

פאט קאש, אלוף ווימבלדון ב-1987 הודה בספרו האוטוביוגרפי שבשנה שזכה בווימבלדון הוא היה פותח כל בוקר עם ג'וינט לפני שיצא למגרשים. גם ג'ון מקנרו הודה כי היה משתמש קבוע במריחואנה וגם בקוקאין בתקופות מסוימות בקריירה. ויטאס גרולייטיס (ז"ל), שזכה באליפות אוסטרליה והגיע לגמרים באליפות ארה"ב וצרפת, שיכלל את השיטה כשהיה מסניף קוקאין תוך כדי משחקים: הוא היה שם את האבקה על סופג הזיעה שלו בהפסקה שבין המשחקונים ו"מנגב" את האף מהזיעה בין ההגשות.

ביורן בורג , שזכה ב-11 תארי גראנד סלאם תוך 6 שנים, הסניף 40 מיליון דולר לתוך האף אחרי שפרש בשנת 1983 ואחרי 10 שנים של הוללות פשט רגל. מאטס וילאנדר, פטר קורדה ומרטינה הינגיס - עוד שלושה שזכו בטורנירי גראנד סלאם ושהגיעו למקום הראשון בעולם - סיימו את הקריירות הנפלאות שלהם בבושת פנים אחרי שנתפסו משתמשים בקוקאין. על רקע הסיפורים הללו הווידוי של אגאסי הוא די פרווה.

להבדיל מענפים קבוצתיים שבהם הספורטאי הוא חלק ממערכת תומכת די גדולה, האינדיבידואליות בטניס שוחקת את הגוף והנפש. הנסיעות מדי שבוע מעיר לעיר מהוות פלטפורמה קלאסית לפיתויים, ועבור אנשים צעירים עתירי מזומנים הדרך מהמגרש לבאר של המלון או לסוחר הסמים המקומי אחרי הפסד צורב, היא קצרה מאוד.

רק שנתיים אחרי מקרה אגאסי הוקמה הסוכנות העולמית נגד סמים (WADA), שהחלה להנהיג בדיקות סמים אחידות לכל ענפי הספורט, כולל טניס, ולהחמיר עם ספורטאים שניסו למכור סיפורים על איך הגיע סם כזה או אחר למחזור הדם שלהם.

במה "פשע" אגאסי? בכלום?

שני עניינים מהותיים יש לטעמי בסיפור הזה. הראשון הוא חוסר היכולת של הגופים המקצועניים לעשות את ההבדלה בין "סמי פנאי" לסמים משפרי ביצוע. הפרסום על השימוש הוא לא יותר מאשר כתם קטן על הקריירה של אגאסי. כי העובדות הן שאגאסי זכה ב-8 תארי גראנד סלאם ביחידים (ובעוד 52 טורנירים בסבב הרגיל) כשהיה נקי מסמים, וזו הנקודה העיקרית. גם סוג הסם, קריסטל מת', סם סינתטי מסוכן וממכר מהזן הנחות ביותר, הוא לא בדיוק סם שהיה נותן לו יתרון כלשהו על יריביו. נהפוך הוא, תנו לי להתחרות מול שחקן שנמצא על קריסטל מת' כל יום בשבוע.

לכן האמירה של מרטינה נברטילובה שהשוותה את אגאסי לשחקן הבייסבול רוג'ר קלמנס היא מופרכת. קלמנס ניפח שרירים במשך שנים בעזרת סטרואידים, הפך למיליונר בעזרתם והשיג יתרון לא הוגן על יריביו. ללא הסטרואידים הוא לא היה מגיע למספרים שהשיג, וספרי ההיסטוריה של הבייסבול היו שונים היום. קלמנס פגע בעקרון הקדוש של הספורט - השוויוניות וההגינות.

השורה התחתונה היא: יש הבדל עצום בין ניסיון להשתחרר קצת מהעמידה הלא-אנושית בלחצים של הספורט המקצועני, לבין רכישת יתרון ספורטיבי שמשיגים בולעי הסטרואידים על פני אלו שכן מצייתים לכללי המשחק.

אגב, לגבי רפאל נדאל שהודה כי התאכזב מאוד מאגאסי בעקבות הגילוי - הייתי רוצה להיות נוכח בבדיקה במכונת אמת שבה הוא היה עונה על השאלה הפשוטה האם השתמש אי פעם בסם לא חוקי לשיפור היכולת הגופנית.

אנדי, בוא איתי לשירותים בבקשה

שנתיים אחרי מקרה אגאסי הוקמה הסוכנות העולמית נגד סמים (WADA) שהחלה להנהיג בדיקות סמים אחידות לכל ענפי הספורט (כולל טניס) ולהחמיר עם ספורטאים שסרחו וניסו למכור כל מיני סיפורים על איך התגלגל סם זה או אחר.

לאחרונה הטניסאים מתחילים לאבד סבלנות בכל הקשור לבדיקות, שקובעות כי עליהם להודיע שלושה חודשים מראש איפה הם יימצאו בכל יום נתון. אנדי מארי הודיע בטוויטר שלו כי הבודקים העירו אותו בשעה 7:15 בבוקר בחדרו במלון בניו יורק בוקר לצורך בדיקת סמים. ("אין דרך מרגיעה יותר להתחיל את הבוקר כל כך מוקדם כשמישהו מסתכל עליך כשאתה הולך לשירותים"...). ב-2008 נעשו לטניסאים 2,109 בדיקות סמים - מתוכן 91 בדיקות פתע מחוץ לתחרויות. עלייה של 40% בכמות הבדיקות מלפני חמש שנים.

האם הממצאים של הבדיקות מביאים את ראשי הסבב להרחיק את הספורטאים? תלוי במי מדובר.

הסיפור הקומי של השנה בהקשר הזה הוא של רישאר גאסקה הצרפתי. גאסקה,שיצא לחגוג במועדון לילה אחרי שפרש מטורניר מיאמי (בגלל פציעה) בתחילת השנה הופתע כשנקרא לבדיקת סמים רנדומלית למחרת הבילוי. בדמו של הצרפתי התגלו שרידי קוקאין והוא ספג השעיה אוטומטית. בערעורו טען גאסקה כי התנשק עם בחורה צעירה (בשם פמלה) וכך חדר הקוקאין לגופו. למרבה הפלא הערעור התקבל. בית הדין קבע שמדובר בבחור חיובי וביישן שדיבר בכנות ושהכמות שהיתה בדמו היתה מזערית.

אפשר רק לנחש איך היה נגמר הסיפור אם גאסקה היה סתם שחקן שמדורג במקום ה-200 בעולם.

סמים ממריצים / דור הגלדיאטורים הביא את זה על עצמו (מאת גלעד בלום)

בעוד ענפים כמו אתלטיקה, התעמלות, אגרוף, פוטבול אמריקני, בייסבול, שחייה ורכיבה על אופניים נגועים בסמים ממריצים כבר עשרות שנים - בטניס התופעה יחסית חדשה. עד שנות ה-80 היה סבב הטניס מורכב בעיקר מבני טובים שבאו מרקע כלכלי יציב, לרוב בוגרי מכללות שניסו את מזלם בסבב היוקרתי לפני שעברו לעולם העסקים או לאימון. התכונות העיקריות של שחקני הצמרת היו כשרון טבעי יוצא דופן, טכניקה מושלמת ויכולת מנטלית.

שקני-על כמו רוד לייבר וקן רוזוול בקושי גירדו את המטר ושבעים, וגם שחקנים כמו קונורס ומקנרו לא היו גבוהים או חזקים במיוחד. מחבטי העץ עם הראש הקטן לא אפשרו לחבוט בעצמות גבוהות ולכן רגש לכדור וחכמה טקטית היו חשובים לא פחות מעוצמה פיזית. הרגלי האימון היו עדיין חצי-חובבניים ולרוב יום האימונים היה מסתיים בבאר של המועדון. תזונה נכונה עדיין לא היתה בלקסיקון. אני זוכר את ג'ימי קונורס האגדי שזכה ב-109 טורנירים (שיא) שותה קוקה קולה בין המשחקונים.

מי שהחל במהפכה היה ביורן בורג, שהיה הראשון שערך אימונים מפרכים של 6-7 שעות ביום. גם גיירמו וילאס הארגנטינאי היה סוס עבודה (כשנפגשנו סיפר לי כי שיחק פעם 19 מערכות ביום אחד...), ושניהם פיתחו לא רק את יכולת המשחק אלא גם את הגוף. איבן לנדל ונברטילובה שהגיעו מעט אחרי השניים הנ"ל לקחו את המקצוענות שלב אחד קדימה והביאו את גופם לקצה גבול היכולת האנושית בעזרת תזונה נכונה ומשטר אימונים שכלל הרמת משקולות ואימוני כושר מפרכים.

בתחילת שנות ה-80, עם כניסת המחבטים ממתכת בעלי הראש הגדול תפסה האבולוציה של המשחק כיוון אחר, יותר פיזי וכוחני. שחקני "רגש" נעלמו מהעולם ופינו את מקומם למכונות טניס, גלדיאטורים, שמייצרים עשרות אסים למשחק כמו בוריס בקר, איבניסביץ' ומאוחר יותר סמפראס.

הכסף הגדול שנכנס לסבב והעלייה בפופולריות של הענף בעולם שינו את המרקם של הסבב מהקצה אל הקצה. כיום אלפי ילדים ברחבי העולם מתאמנים באקדמיות וחולמים להיות הפדרר הבא. אינספור משפחות של ילדים מוכשרים ממזרח אירופה עוברות להתגורר באקדמיות של פלורידה (או ברצלונה) ומקריבות את הילדות של הבנים והבנות שלהם עבור הסיכוי הקלוש שזה יקרה. העומק המטורף בסבב והתחרות האדירה, הפכו את הרגלי האימון לעוד יותר תובעניים. אין יום שבו השחקנים לא מבלים בחדר הכושר, כולל ביום המשחק. יכולת ההתאוששות ממשחקים היא קריטית וגם המאבק התמידי להישאר בריא וכשיר למשחק הוא מאבק כמעט בלתי אפשרי.

במצב כזה, אך טבעי הוא ששחקנים ייטלו את הסיכון וישתמשו בסמים ממריצים. סמים משפרי יכולת לא ישפרו אמנם את הבקהאנד, אבל יעזרו גם יעזרו ביכולת הריכוז לאורך זמן, בכושר הגופני הכללי, בפיתוח מסת שריר ובעיקר ביכולת ההתאוששות ממשחקים ארוכים ומתישים.