עו"ד רויטל סוויד: אני לא מאמינה שב-2009 עוד שואלים אותי 'איך את, כאישה, מסוגלת להגן על מארי פיזם?'

על בחירת הקריירה: "מכיתה ג' היה לי ברור שאהיה עורכת דין" ■ על ההחלטה להיות סניגורית: "יום אחד נכנסה אחת התובעות לחדר ואמרה 'איזה כיף, השגתי את מאסר העולם השביעי שלי' - וזה טילטל אותי" ■ על ייצוג משפחות הפשע: "הקודים בעולם הפלילי היטשטשו, ואני לא רוצה להיות שם"

שער אבן וברזל מפורזל, מעוטר במזוזה, מקבל את פני הבאים לווילה של משפחת דהאן-סוויד במערב רעננה. הבית מוקף גינה מטופחת שחודרת בגווניה הירוקים וברעננותה דרך דלתות זכוכית גדולות אל תוך סלון רחב ידיים. פנים הבית מעוצב בסגנון אלגנטי ויוקרתי, טומן בחובו שילוב של מסורת ומודרניזציה הדרים בכפיפה אחת.

אח האבן בעלת המראה עתיק, תמונות הרבנים, ספות העץ המגולפות, השנדלירים הנוצצים, ארונות העץ המעוטרים בעיטורי זהב ועמוסים בחפצי יודאיקה, משתלבים עם מטבח אירופי מאובזר, מסך פלזמה גדול וספה מודרנית צבעונית. שם מבלים דיירי הבית את עיקר זמנם.

למרות האלגנטיות השולטת בעיצוב, כל פינה בבית מסגירה את העובדה ששליש מדייריו זאטוטים. בגינה, בסלון ובמטבח פזורים רכבי צעצוע, בובות צבעוניות, עגלות תינוק, ספרי ילדים ומשחקי זיכרון ומחשבה. הבית מאובזר ומצויד.

רק משרד לעורכת הדין העמוסה אין פה. "אני אעבוד עד 4:00 לפנות בוקר במשרד ולא אעבוד מהבית", אומרת בעלת הבית, שעבדה בשבועות האחרונים עד שעות הלילה המאוחרות על תיק הרצח של הילדה רוז פיזם. "הילדה הזו מלווה אותי בכל רגע בחיי", היא מוסיפה, כשדמעות גולשות על לחייה.

"מכיתה ג' היה לי ברור שאהיה עורכת דין", אומרת עו"ד רויטל סוויד בראיון ל"גלובס". "מבחינתי לא היתה שום אפשרות אחרת. כנראה גם היה משהו בהתנהלות שלי שהעיד על כך, כיוון שכולם אמרו לי תמיד 'את חייבת להיות עורכת דין'. מגיל מאוד צעיר יכולתי לראות שני צדדים לכל סיטואציה, לנתח מצב גם בזווית הזו וגם בזווית האחרת. הייתי חדה, ידעתי להבהיר דברים ולדבר בצורה מאוד ברורה".

סוויד מספרת איך ננעלה על התחום הפלילי: "כשסיימתי את לימודי המשפטים, התמחיתי לתקופה מאוד קצרה במשרד עורכי דין אזרחי וראיתי שזה לא בשבילי. משם עברתי לפרקליטות מחוז תל-אביב, לעו"ד פנינה גיא, אישה מדהימה ומורת דרך מצוינת. למדתי ממנה המון. השנה הזו בפרקליטות היתה מרתקת, אבל מאוד חידדה לי באיזה צד של ההליך הפלילי אני צריכה להיות.

"אני לא אשכח איך יום אחד נכנסה אחת התובעות לחדר ואמרה 'איזה כיף, השגתי את מאסר העולם השביעי שלי'. הייתי בשוק. זו היתה אמירה מזעזעת, שטלטלה אותי. איך אדם שמכניס אדם אחר לכלא לשארית חייו, גם אם זה אומר שהוא מצליח בתפקיד שלו, יכול לשמוח מזה? איך אדם יכול להגיד 'יש' על סיטואציה אנושית קשה כזו? זה היה בלתי נתפס".

- מתי גמלה בך ההחלטה להיות סניגורית?

"בפעם הראשונה שטענתי לעונש בתיק בפרקליטות כמתמחה, ביקשתי מאסר עבור נאשמת שהעידה עדות שקר לטובת ידיד שלה, כי ככה הונחיתי לבקש. בעוונותיי גם הצלחתי, וגזרו עליה 10 חודשי מאסר. אני זוכרת את המעמד הזה כמעמד מכונן. הלכתי הביתה, נכנסתי למיטה אחר-הצהריים ובכיתי כל הלילה. התחושה שלי היתה איומה. המחשבה שיש לי חלק במנגנון הזה, שבגללו נשלחה מישהי לבית-סוהר, מאוד הטרידה אותי. זה הרגע שבו החלטתי שאהיה סניגורית. עד היום אני מרגישה שיותר קל לי ללמד זכות על אנשים".

- איך פרצת לתודעה הציבורית?

"לאחר ההתמחות חיפשתי עבודה במשרדי עורכי דין. הייתי בחודש החמישי להריוני עם בני הבכור, ואף אחד לא הסכים להעסיק אותי. בלית ברירה הלכתי גם למחלק התביעות, אך ראש הלשכה דאז, נצ"מ אבי מנצור, אמר לי 'תלכי הביתה, תלדי ותחזרי'. כיוון שלא רציתי לשבת בבית, מצאתי פיתרון יצירתי. חברתי לעו"ד אברהם לוי, אחד הפליליסטים החזקים בנתניה אז, וסיכמנו שאעבוד אצלו כפרילנסרית. הלקוחות הראשונים שלי הגיעו דרכו, אבל עם הזמן היתה לי חשיפה אישית, ואנשים הגיעו אליי.

"נתניה זו עיר קטנה, ואחרי זיכוי שהשגתי בתיק קשה, השם שלי הפך למוכר בעיר. זה היה כמו שמועה שפושטת בשדה קוצים וגם בבית-הסוהר, אבל התודעה הארצית הגיעה מאוחר יותר, כשייצגתי את פליקס אבוטבול.

"כשהייתי עו"ד 3 שנים, החלטתי לפתוח משרד עצמאי, אך עוד לא ייצגתי את מה שהחברה מכנה 'משפחות הפשע'. כשנה אחרי שפתחתי את המשרד הגיע אליי פליקס אבוטבול עם איזה תיק שבו הוא נחשד בעבירה. אני אפילו לא זוכרת מה זה היה, אבל זה הכניס אותי בבת אחת לתודעה הציבורית הארצית".

לפי סוויד, "אין לנו ארגוני פשע בישראל. לפחות לא לפי ההגדרה הקבועה בחוק המאבק בארגוני פשיעה. ארגון פשיעה, לפי הגדרת החוק, הוא מערכת היררכית מאוד מובנית, שבה הבוס יושב אי-שם באקפולקו, מעשן סיגר, שותה טקילה, וכל החיילים עובדים עבורו, מבצעים את עבירות הפשיעה, אבל הוא לא עושה כלום, אין אליו נגישות, ואין דרך לקשר אותו לעבירות. זה משהו שמתאים לדפוסים של המאפיה בסיציליה או בארה"ב.

"בהחלט צריך למצוא את הדרך למגר את הפשיעה הקשה בארץ, אבל לא עם התבנית הלא נכונה. בארץ יש קבוצה שמבצעת עבירות פליליות בצוותא, כשמישהו שם הוא קצת מנהיג או ראש החבורה מבחינת השיח ברחוב, אבל בדפוס המשפטי, כמו שהחוק מגדיר אותו, הוא לא נכנס להגדרת ראש ארגון פשיעה. ולכן לדעתי אין ארגוני פשיעה בארץ".

הניתוק ממשפחות הפשע

"בעבר התעסקתי בתיקים ובלקוחות שהחברה מכנה 'משפחות או ארגוני פשיעה', היום אני כבר לא שם. החלטתי שאני לא רוצה להיות יותר חלק מהתיקים האלה, ממספר סיבות שהעיקרית שבהן היא השינוי שחל בעולם הפלילי. משהו קרה בעולם הפלילי-העברייני בשנים האחרונות, שקצת היטשטשו הגבולות והקודים. אם פעם היו קודים מאוד ברורים אצלם, אצל מי שמכונים 'ארגוני פשיעה', היום הם כבר פחות ברורים. אנחנו כסניגורים הבנו את הקודים האלה, לא קיבלנו ולא חיינו אותם, אך הבנו אותם. אבל פתאום משהו מטשטש את הקודים, והסניגור כבר לא מתמודד באותה זירה שהכיר, ויש יותר זילות לתפקידו.

"גם הלקוחות עצמם כבר לא חיים את הקודים ואת המוסר שלהם. זה מתחיל בפחות כבוד שהם רוחשים אחד לשני, ומסתיים בזה שהם לא מתייחסים יותר לחברה שסביבם. גבולות היטשטשו. בעבר, אם היתה יריבות מסוימת בין עבריינים, לעולם לא היית פוגע באזרחים תמימים - ובטח לא בילדים או בנשים שאינם חלק מהעניין העברייני שלך. היום, אם מישהו חדור מטרה ורוצה לפגוע בחבר שלו - כבר לא כל-כך איכפת לו את מי הוא לוקח על הדרך. זה משהו שזולג הלאה, ולכן החלטתי שאני לא מוכנה להיות שם".

אישה-סניגורית

"מה שהלקוחות והקולגות הסניגורים כבר הפנימו מזמן - את המקום שצריך לתת לסניגורית אישה - דווקא הציבור מתקשה לקבל. למה? יש איזושהי תפיסה שמקצועות נשיים הם מאוד מסוימים, אז כשרואים גם סנחגורית וגם אישה - זה כאילו פעמיים לחטוא. אני לא מאמינה שבשנת 2009 אנשים עוד שואלים אותי 'איך את כאישה מסוגלת להגן עליו או עליה?"

- זו שאלה ששואלים אותך הרבה בהקשר לייצוג של מארי פיזם.

"נכון. ואני שואלת: ואיך אני יכולה לייצג בתיק של חבורת נערים שיצאה לבילוי במועדון ונער נרצח שם, או איך אני יכולה לייצג בתיק של סוחרי סמים שמפיצים סמים לבני-נוער. אני לא אימא? איך אני יכולה לייצג בתיק של גבר שמכה את אשתו באלימות איומה. אני לא אישה? וסניגור שמייצג בתיק כמו של מארי פיזם הוא לא אבא? אין לו ילדים? יש לו רגשות אחרים לילד שלו? אנחנו בנויים אחרת?"

רוז פיזם

"בכל תיק יש לי אמפתיה לקורבן. לקורבן יש מקום מאוד גדול אצלי. אני תמיד רואה וחשה אותו, גם אם זה לא נראה כך. "בתיק של רוז פיזם קרה אצלי משהו מאוד שונה מבחינת החיבור שלי לקורבן. הילדה הזאת אתי כל הזמן, והכאב עליה הוא כאב חריג. מתחילת המגע עם התיק חוויתי כאב שונה מהכאב על קורבנות בעבר, כאב הרבה יותר עמוק שאף פעם לא דוהה. כל פעם שאני פותחת את התיק, הכול עולה וצף. ילדה בת 4 עם נסיבות חיים נוראיות כאלה ומוות כזה, זה לא דבר שנתפס. הכאב על הילדה הקטנה הזאת הוא כאב עצום. הוא חי, נושם, בועט ותמיד נמצא שם.

"לצד כל זה, אני מאוד-מאוד מאמינה בצדקת הדרך, בלקוחה שלי ובחוסר המעורבות שלה במוות של בתה. אני יודעת שיש אנשים שמרימים גבה צינית ואומרים עליה 'היא כזאת, והוא עוד יותר גרוע', או הפוך, אבל הציבור לא מכיר את התשתית הראייתית, את האישיות של מארי פיזם ואת נסיבות חייה. אם יש משהו שאפשר לקשור לה, זה את חוסר ההבנה וחוסר החיבור שלה לבתה, לא מעבר לזה. ברמה המוסרית יש פה דילמה שלה עם עצמה, אבל בטח זה לא משהו שקושר אותה ברצח, לא ברצון לגרום למותה או בידיעה על זה מלכתחילה.

"קיבלתי את התיק הזה ביום-ההולדת שנה של בני הקטן. באותו בוקר התקשרו אליי מהמשטרה ואמרו שרוני רון מבקש את הייצוג שלי עבורו ועבור מארי. עוד לא היה ברור מה קרה לרוז, והיתה המון תקווה שהיא חיה. אחרי שישבתי בפעם הראשונה עם רוני רון והחוקר קרא לי 'יאללה, רויטל, בואי ניכנס לדיון המעצר', אמרתי לו 'סליחה, אני יכולה רגע אחד להתאושש, אפשר רגע בבקשה'. זה משהו שמעולם לא קרה לי לפני כן. אף פעם לא ישבתי מול לקוח ונדרשתי לזמן כדי לאסוף את עצמי ולהיכנס לאולם.

"אחרי כל זה הייתי צריכה להגיע הביתה לחגיגת יום-ההולדת של הבן שלי. חזרתי הביתה המומה. הזמנתי את האורחים לשעה חמש, והגעתי בשש כשכולם מחכים לי. המעבר הזה מלהופיע בתיק של סבא ואימא ביחד וילדה בת 4 שלא יודעים מה קורה איתה, אל הבית שלי, עם ילדים קטנים ואהובים שחוגגים יום-הולדת, היה קוטבי מדי עבורי".

לא יודעים עליי

"בציבור לא מכירים את עומק הרגישות שלי. התדמית הציבורית שלי היא של סניגורית עוצמתית, נלחמת, לעיתים קשוחה, אבל בהוויה שלי אני אדם אחר לחלוטין. אף אחד לא מבין שבפנים, בגרעין, אפילו לא בפנים-בפנים, אלא ממש במעטה שלי, יש אישה רגישה, אוהבת, כואבת, שמחה, צוחקת ובוכה. אני בסך-הכול טלי. זה הכינוי שלי, ככה קוראים לי החברים מהמשפחה המורחבת.

"הרבה לקוחות שרואים אותי בפעם הראשונה שואלים 'את סוויד? חשבנו שתהיי דבר כזה גדול, מה זה הדבר הקטן הזה? את כזאת קטנה ומשדרת הגינות'. כשאני נכנסת לאולם בית המשפט ועוטה עליי את הגלימה הווירטואלית, פתאום משהו אחר יוצא".

רזומה

* אישי: עו"ד רויטל סוויד (42), נולדה בחדרה ומתגוררת ברעננה. נשואה בשנית למאיר דהאן, ואם לארבעה: ירין (17) וניתאי (13) מנישואיה הראשונים; אדל (4) ועילאי (שנתיים) מנישואיה לדהאן.

* מקצועי: מהסניגוריות המובילות בישראל. מתמחה בתיקי פשע חמור. עומדת בראש משרד עוה"ד רויטל סוויד, שייסדה בשנת 1994.

* לקוחות: מייצגת את מארי פיזם, אמה של הילדה רוז, ז"ל, הנאשמת, יחד עם בן-זוגה רוני רוני רון, ברצח בתה-נכדתו. עורכת דינם של משפחות המוגדרות כארגוני פשיעה. עם לקוחותיה בעבר ובהווה נמנים פליקס אבוטבול (שנרצח בפראג ב-02'); בנו יוסי אבוטבול ואחיו צ'רלי אבוטבול.