כנסו, כנסו בלבייב

השבוע, באחת מ"ידיעות לבייב" הרבות שמתפרסמות מדי יום כבר חודשים, נכתב כי בעקבות המתקפה התקשורתית עליו, הוא הוציא לאחרונה מיליוני שקלים על ייעוץ משפטי ותקשורתי. אמנם לא ברור איזה חלק מהמיליונים האלה שולם על ייעוץ משפטי ואיזה חלק שולם על ייעוץ תקשורתי, ובכל זאת - הביקורת ברורה: למה מה, לא מספיק הסדר האג"ח שלא נפרע בזמן, עכשיו לב לבייב מוצא לנכון לבזבז כסף כדי לשקם את תדמיתו שנהרסה בדרך?

אבל בינינו, עם יד על הלב. אפשר להאשים את לבייב על כך ששכר יועץ תקשורת מיוחד נוכח המצב שאליו נקלע, שמן הסתם משפיע מאוד גם על אפריקה ישראל, שאיתה הוא כל-כך מזוהה? נכון, על טיב היועצים או המחיר שהם גובים אפשר להתווכח, אבל אין ספק שאם לבייב צריך משהו עכשיו - זה עזרה מול התקשורת, הששה אלי קרב ונכנסת בו בחדווה בכל הזדמנות.

יומיים מאוחר יותר הגיע תורו של דב מורן. עוד אחד שנישא על כפיים מאז שיצא עם הגאדג'ט החמוד שלו, מודו, בדיוק על-ידי אותם אלה שעכשיו דורכים עליו וגוררים אותו בבוץ, במה שנראה כמו כיף גדול. כן, ההוא מהדיסק-און-קי סוף כל סוף מבין עכשיו את מה שכולנו הבנו כבר מזמן: החיים הם לא פיקניק. וכן, הם גם לא זר של שושנים.

יום אחד אתה מלך - ביום השני אתה בזבל

בלי קשר, בנושא אחר לגמרי, היתה לי שיחה עם אחד המקורבים לו היום. מה נשמע? שאלתי. "בלגן", הוא ענה. "אבל הכי גרוע זה השמחה לאיד. מה הקטע של האנשים בארץ הזאת?"

ובאמת, מה הקטע? התקשורת שלנו היא כזאת - קיצונית וקוטבית. ביום בהיר אחד היא מחליטה להמליך מלכים שמעולם לא ידעו שהם כאלה, אבל היא ממליכה אותם בנחישות כזאת עד שלפעמים גם הם מתחילים להאמין שהם אכן דם כחול של ממש.

העניין הוא שבמסגרת עסקת החבילה התקשורתית הזאת, ביום שלמחרת היא משליכה אותם מכס המלוכה ישר לתוך ערימת הזבל בחירייה. לזכותה ייאמר (או שלא) שהיא פועלת באותה מידת אכזריות לשני הכיוונים.

כמו בכל תסבוכת ביצה ותרנגולת, גם כאן השאלה היא אם התקשורת היא זאת שמשפיעה על האנשים - או שמא האנשים ואופיים הטבעי הם אלה שמשפיעים על התקשורת. והתשובה, כרגיל, לא ממש רלוונטית, כי ברור שכרגע זאת משפיעה על אלה ואלה משפיעים על זאת בחזרה. אז מה זה משנה מי התחיל, אם כולם תורמים באופן שווה לזה שהמצב רק הולך ונעשה גרוע יותר?

השאלה המעניינת יותר היא למה התקשורת אוהבת לקבור עוד יותר משהיא אוהבת להכתיר. או אם לעזוב לרגע את התקשורת, שבסך-הכול מנסה לספק את הצרכים האנושיים של הקהל שלה, אולי צריך בכלל לשאול למה אנחנו כל-כך שמחים לראות מישהו חזק נופל. אם הוא יהיה חלש יותר, זה יחזק אותנו? לא ממש. הרי ברוב המכריע של המקרים, זה לא על חשבוננו שהוא עלה וגדל, נכון?

זה נשמע אולי נורא צדקני, אבל אם נתעלם לרגע מהקלישאה - לא עדיף שנשקיע בלקדם את עצמנו במקום לחפש איך להחליש אחרים? הרי יום אחד, אם חס וחלילה נתחזק ונצליח - הגורל הזה יגיע גם אלינו, לא?

בראייה גלובלית יותר, הרי זה בדיוק מה שמחליש אותנו כמדינה גם כלפי חוץ. אנחנו כל-כך עסוקים בלהתעצבן על השכן נקסט-דור, שאנחנו לא ממש שמים לב למה שקורה מחוץ לשכונה הקטנה שלנו. אנחנו גם לא ממש נותנים את הדעת לזה שאם יגורו בשכונה יותר אנשים חזקים, זה ישפיע לטובה גם עלינו. מרוב התעסקות אחד בצרות של האחר, כנראה לא נשאר לנו זמן. זה עניין פשוט של לו"ז צפוף וסדרי עדיפויות.

אנחנו כל-כך עסוקים בלחייך מתחת לשפם כשיש כותרת גדולה על טייקון שסרח או על פוליטיקאי שכשל, שבקושי יש לנו רגע לשים לב עד כמה התדרדר המצב ועד כמה היום בעולם, שונאים אותנו. את כולנו.

לא נשאר לנו זמן לחשוב איך אנחנו, כל אחד עם הקשרים והמכרים שלו, יכולים לתרום כדי לאזן קצת את התקשורת השלילית שישראל מקבלת, ואיתה מתכסה ברפש גם השם הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו.

אולי במקום טוקבק אנונימי שישמיץ מתחרה, נגיב דווקא על ידיעה פרו-ערבית שמתפרסמת באתר CNN, או לדעה אנטי-ישראלית שמתפרסמת ב"גארדיאן"? אולי במקום לרכל על ישראלי שירד מגדולתו, נשקיע בשיחה קצרה עם קולגה מעבר לים, או אפילו סתם עם מישהו שפגשנו בחו"ל ואפשר להטות את הדעה שלו, שהתעצבה במשך שנים מהתקשורת הגרועה שאנחנו מקבלים? אולי במקום להעביר ניוזלטרים עם כותרות שליליות על טייקונים שמגיע להם שנכנסו לצרות, נעביר הלאה סרטונים פרו-ישראלים שקיבלנו במייל, או אפילו נעלה אותם ליו-טיוב או לפייסבוק?

מישהו צריך לשבור את המעגל הזה, לא? עזבו לפרגן. בזה כבר הבנו מזמן שלא נצטיין. העניין הוא שנורא קשה לנו פשוט לעזוב במנוחה את אלה שמצליחים, ולא לייחל לנפילתם. אבל אם נצליח במשימה הקטנה הזאת, זה ישאיר לנו המון זמן פנוי. מי יודע איך ננצל אותו.