הטייקונים דפקו, המוסדיים בגדו

הסיבוב של דנקנר

בחודש שעבר מכר נוחי דנקנר, האיש החזק במשק הישראלי את גנדן תיירות, חברה פרטית שלו שצברה הפסדים וחובות, לחברה ציבורית בשליטתו, אי.די.בי פיתוח. גנדן נמכרה בסכום נמוך מאוד, 1.2 מיליון דולר, ובמסגרת העסקה לקחה על עצמה אי.די.בי חובות של גנדן בהיקף יותר מ-130 מיליון דולר.

אז עכשיו אנחנו, הציבור הישראלי, נשלם את החובות שצבר דנקנר בעסקי התיירות הפרטיים שלו דרך החסכונות והפנסיה שלנו, המושקעים בחברה הציבורית שלו. הבן אדם עשה עלינו אחלה סיבוב, מאיפה שלא מסתכלים על זה.

מעצבן לאללה, לא?

החובות של משפחת עופר

ההסדר עם צים מורכב מאוד, בטח בשבילי. מה אני בכל זאת מבין: שכל החובות מחולקים יופי, פרוסים דק-דק, חתוכים קטן-קטן. שקבוצת עופר והחברה לישראל יתחלקו ברשת הביטחון לצים חצי-חצי ולא רבע (הקבוצה) ושלושה רבעים (החברה לישראל), כמו בהצעה הקודמת.

משפחת עופר הגדילה את חלקה ברשת הביטחון מ-25 ל-50 מיליון דולר, מה שנקרא "הכניסו יד לכיס", והסכימו לוותר על חוב בסכום של 150 מיליון דולר. אבל אצלם לוותר זה לא בדיוק כמו לוותר אצלנו, האנשים הרגילים, אצלם לוותר זה משהו אחר לגמרי: להעביר את החוב מהחברות הפרטיות שלהם לטובתה של החברה לישראל, שבה הם שולטים. אהבתם את זה, נכון? גם אני.

החלק שלנו בהצלת צים (כלומר, מה שנשאר ממנו אחרי שעזרנו לדנקנר עם חברת התיירות שלו וללבייב עם הנדל"ן שלו) עומד על 45-40 מיליון דולר. נכון שזה מעט מאוד יחסית למה שבני המשפחה רצו, אבל היי - זה עדיין הרבה כסף, לא?

זה פחות או יותר מה שאנחנו קיבלנו: שלקחו לנו קצת פחות ממה שרצו לקחת מאיתנו. אבל משפחת עופר הצליחה לשמור על צים כעסק חי כדי להבטיח שחברות הספנות שלהם יקבלו דמי חכירה בסך 464 מיליון דולר שצים חייבת להם עד שנת 2013. אלה החברות הפרטיות, כן? מה אתם מתחילים לרייר? זה לא כסף שלכם, שיהיה ברור. זה שלהם.

קומבינה נאה, לא? משלמים 25, חצי-מוותרים על 150, ומקבלים 464 (כל הסכומים במיליוני דולר). אחלה מטבוחה. אז אולי בסופו של דבר זה לא הסדר מסובך כל-כך.

די מעצבן, לא?

ההשפלה של לבייב

ואיך אפשר בלי לב לבייב. איך אפשר בלי? האיש לקח מאיתנו, הציבור, הלוואה בסך 7.5 מיליארד שקל, את הכסף הזה הוא סיכן ומינף כאילו אין מחר, ואחר כך אמר שהוא לא יכול, כלומר לא רוצה, להחזיר, ואף תקף את אלה שבחוצפתם כי רבה העזו לבקש את הכסף שלהם, שניתן לו בלי ערבונות וביטחונות.

הכסף הזה, שלבייב שיחק איתו, זה הפנסיה שלנו, של ההורים שלנו. אחרי שכל האבק שקע, והרבה אבק היה בפרשה הזו, מתברר שלבייב אמנם הופתע ונעלב עד עמקי נשמתו מהיחס שקיבל (הושפלתי, אמר. אין גבול), אבל בסופו של דבר, מה? הציבור שוב אוכל אותה ולא מקבל את מה שמגיע לו.

האיש מזרים 750 מיליון שקל על-פני כמה שנים, ושומר בעלות על יותר ממחצית ממניות אפריקה. פה ושם זרק לבייב איזה בוטן. למחזיקי סדרת אג"ח ט' שילם 23 מיליון שקל, מתוך חוב של 550 מיליון. עכשיו הוא משאיר את שאר הפקידים, עורכי הדין, רואי החשבון והפרשנים לשחק בתחרות אסוציאציות למילה "תספורת".

ממש מעצבן, לא?

הארנקים נשארו בבית

אין לי, תשלמו עליי, השארתי את הארנק בבית - זה מה שהאנשים האלה אומרים לנו פעם אחר פעם. ואנחנו משלמים. למרות שיש להם. ברור שיש להם. אנחנו יודעים שיש להם. הם דואגים יפה מאוד שנדע שיש להם. חיים כמו מלכים ותורמים ביד נדיבה.

בקול ענות חלושה, לבטח חלושה מדי, אנחנו מתחננים אליהם ש"יכניסו את היד לכיס" (הו, כמה שאני מתעב את הקריאה הזו), או למצער שייאותו לדלל מעט את חלקם ולחלוק בשליטה. לזה הם לעולם אינם מסכימים, והנה הם באים עם סוללות של עורכי דין וספין דוקטורים ויועצים אסטרטגיים שזורקים איזו עצם, עושים איזה תרגיל ומו"מים ליליים ומוציאים לך את הנשמה, ובסוף עושים קרעכצ פה וקרעכצ שם, תוחבים בדחילו את היד לכיס, שולפים ערימה מקומטת ומתחילים לספור. במדרגות נבין פתאום, אף על-פי שכבר מאוחר מדי, שהיד נתחבה לכיס שלנו. ששוב נדפקנו.

חייבים לציין שאצל דנקנר זה שונה, אצלו הכול תמיד נראה שעובר חלק יותר. אבל בגדול ככה זה עובד, פשוט ואלגנטי: כשהם מרוויחים, הם מרוויחים; כשהם מפסידים, אנחנו משלמים. זה מעצבן.

אז לאן הלכו כל העצבים האלה, המוצדקים מאין כמותם? איזה ביטוי הם מצאו לעצמם? פעם אחת שרקו בוז לנוחי דנקנר בקונצרט, פעם אחת עשו סרט על משפחת עופר, פעם אחת או פעמיים העליבו את לבייב, אבל זהו פחות או יותר, השיירה המשיכה לעבור בלי בעיה. מאיפה אני יודע שהיא ממשיכה לעבור? אני מרגיש אותה על הגב שלי, כל סיבוב וסיבוב. כמוכם.

זה בכלל השיטה שאשמה

הרבה אנשים אומרים שהטייקונים הקומבינטורים לא אשמים. שהשיטה אשמה והם רק מנצלים אותה לטובתם.ואם לא הם, הרי שהיו אחרים במקומם, והמדינה צריכה לעשות יותר וכל זה. הם צודקים, אגב: חלק חשוב מהכעס צריך להיות מופנה כלפי אלה שחילקו בקלות רבה מדי את כספי הציבור.

ובכל זאת, צריך שניים לטנגו. כשאדם לוקח כסף ומסרב להחזיר, או מגלגל על האחר את חובו, או לוקח את חסכונותיהם של אנשים, את הפנסיות שלהם, את עתידם, ועושה מהם טיארה, הרי שיש פה בעיה. זה לא עניין של התנהלות עסקית, כמו השתלטות על חברה, קיצוצים או פיטורים. יש פה בעיה רצינית של אתיקה, של מוסר בסיסי.

אולי זה הרגע שבו התאגיד גובר על האדם. אני לא יודע דבר על דנקנר, על עופר או על לבייב, אבל ברור לי שאם הייתי מלווה לאחד מהם 50 שקל - נגיד אם היינו מזדמנים לסביח והם בדיוק היו בלי ארנק - הוא היה מחזיר לי אותו צ'יק-צ'ק, בלי שום חוכמות.

להפך, על פניו נראה שמדובר באנשים שתורמים לחברה, פילנתרופים גדולים אחד-אחד. גם בחלומותיי השחורים ביותר איני טוען שאם הייתי נותן באופן אישי לעופר, לדנקנר או ללבייב את הפנסיה של ההורים שלי - נגיד אם היינו מזדמנים לסביח והם בדיוק היו בלי ארנק, וגם לי לא היה ארנק אבל הייתה עליי הפנסיה של ההורים שלי בכיס - הם היו הולכים להמר איתה בקזינו לא חוקי.

אבל התאגידים שבראשם הם עומדים עושים את זה כבר שנים, ובכיף. לתאגידים שבראשם הם עומדים אין עם זה שום בעיה. התאגידים שבראשם הם עומדים יכולים להיות מרושעים, ערמומיים ונכלוליים למדי.

כזה הוא התאגיד, מפלצת אוכלת כול.

קחו שליטה

מי שרצה להיות בעל שליטה, אולי כדאי שיתנהג ככזה וייקח שליטה. שידרוש מהתאגיד שבראשו הוא עומד מה שהיה דורש מעצמו, או מסגנו. שידרוש הגינות בסיסית, שידרוש זהירות. אף אחד לא חולם יותר על עולם עסקים ללא מינופים וסיכונים ומידה רבה של הימור, אבל היינו מסתפקים בזה שמי שמשחק בכסף שלנו ירגיש כאילו זה הכסף שלו ושל המשפחה שלו.

התאגיד דפק, המוסדיים בגדו

וברור שכל זה מתייחס, וביתר שאת, גם לגבי אלה שמשתתפים גם הם בטנגו - למוסדיים. אם לתאגיד עוד יש טיעון הגנה אחד - זה הטבע שלו - הרי שאלה נהגו בדיוק להפך מטבעם. טבעם, סיבת קיומם, היה לשמור לנו על הכסף, לנהל אותו בזהירות, לנהוג בו כאילו הוא הדבר החשוב עלי אדמות.

מה שהם עשו היה הרבה יותר חמור. התאגיד דפק אותנו, אבל הם בגדו בנו.

הרהור

אני בטוח שאם הייתי מלווה לאחד הטייקונים 50 שקל לסביח, נניח, הוא בוודאי היה מחזיר לי צ'יק-צ'ק.