במבחן המציאות

יש המון מהמשותף בין סוזן בויל לאדם לאמברט, למרות שזו היתה יכולה להיות אימו, ולמרות שהם מתנהלים לכאורה במסורות מוזיקליות שונות. תווי הדמיון המובהקים ביותר נעוצים באוצרות שאצל שניהם ממוקמים באותו אזור בגוף, במיתרי הקול, ובאופן בו תרבות הפופ העכשווית מיהרה לתפוס אותם כחריגים.

חריגים משום גילה והמראה החיצוני הלא כל-כך מושך שלה, ומשום שהוא הומוסקסואל. כן, אולי צריך לחזור ולקרוא את שני חלקי המשפט הקודם כדי להאמין, אבל בויל באמת לא היתה מסוגלת לעבור מבעד לשום דלת אחרת בתעשיית הבידור באנגליה, ולאמברט הוא אכן אחד מכוכבי הפופ האמריקניים הראשונים שיצאו מהארון עוד לפני שיצא אלבום הבכורה שלהם. מזעזע, לא?

בויל ולאמברט, מעצם השתתפותם בתחרויות הטלוויזיוניות שבהן לא זכו (בויל בתוכנית הכישרונות הבריטית "Got Talent Britain's" ולאמברט ב"אמריקן איידול" האמריקנית), תרמו בנוכחותם לשיח התרבותי העכשווי. לאו דווקא בדיונים עליהם, אלא בעיקר במראה שהציבו מולנו, בעדויות שלהם עלינו.

שיא הצפיות שבויל השיגה ביו-טיוב והשערורייה שחוללה הנשיקה של לאמברט לקלידן להקתו בטקס "פרסי המוזיקה האמריקנית", מלמדים על המרחק העצום שהחברות המערביות הלכאורה הכי מתקדמות בתולדות האנושות עוד צריכות לעבור, על מנת שאכן תהיינה ראויות להגדרה כפתוחות, סובלניות ושוויוניות.

בויל ולאמברט חשפו דעות קודמות, חרדות, אי סובלנות ותוקפנות שהתקיימו עוד לפניהם ושלמרבה הצער יופנו גם כלפי אמנים שיבואו אחריהם. אבל ספק אם היו בהיסטוריה מקרים דומים של אמנים בראשית דרכם שחטפו על ההתחלה כזו בומבה של התעניינות, סיקור, ופולשנות אינטימית.

ובהתחשב בעוצמה בה נחשפו, תרתי-משמע, יכולתם להקליט אלבומי בכורה סבירים ראויה להערכה. היה צריך לאסוף חומר, לקחת החלטות, לבצע, לא ללכת לאיבוד. ובין אם מדובר בחזונות מקוריים משלהם או בהשלמה ובציות להוראות המנהלים שלהם, גם בויל וגם לאמברט היו עלולים לייצר במהירות אלבומי בכורה נוראיים, כרטיסי ביקור מרושלים. טוב שזה לא קרה, אבל חבל שגם לא קרה ההפך.

שני האלבומים רחוקים מלהציג אמנות גדולה, ומה שמצער יותר הוא שאינם אומרים דבר על שני הזמרים. הם אינם מוסיפים או גורעים מהמשקל ומהנפח שבויל ולאמברט תופסים בחיי הפופ הנוכחיים - לא מחבלים במוניטין שלהם אבל גם לא מרחיבים אותו.

לא כל-כך יפה, ולא בת 16

המקרה של בויל אולי מצער יותר, משום שהיא בוגרת, כמעט בת 50, אבל אי אפשר לשמוע ב"חלמתי חלום" שלה שום עדות לניסיון חיים, לפרשנות אישית למילים ולמנגינות. שירתה נותרת בגדר כלי נהדר שלא באמת משרת את החומר.

היא מגישה שירים ממחזות זמר, המגרש הביתי שלה בינתיים, אבל בכל פעם שהיא נוגעת בפופ מאוחר יותר, מה"מאנקיז" דרך ה"רולינג סטונס" ועד למדונה, מסתבר שבויל נותרת בתחום הזמרה היפה בלבד, וזונחת את ענייני ההגשה, ההאנשה, הפרשנות, הצמצום או ההרחבה של כוונות השיר המקוריות.

זה בולט במיוחד בחידושיה ללהיטי פופ ותיקים ששרו נשים, Cry me a river שהביצוע הכי קטלני שלו שייך לג'ולי לונדון, ו-End of the world של סקיטר דיוויס. לבויל אין מאום מהחושניות, מהפתיינות ומהאפלה של לונדון, והעיבוד הג'אזי סביבה גרוע. ואין בה מאום מהתום, מהאובדן, מהתשוקה המוחמצת ומשברון הלב של דיוויס. ואת התכונות הללו שהביאו לשירים, בויל לא החליפה במאפיינים משלה. היא רק מציגה לראווה את הצליל הכה יפהפה של קולה, ומשתמשת בו בטכניקה מעולה.

כמוזיקת רקע, כבידור, כרב-מכר פנטסטי לקהל מבוגר ששוחר מוזיקה ממחזות זמר, אלבום הבכורה שלה יעיל, ולא סתם שבר את שיאי מכירות השבוע הראשון במולדתה. אבל כעבודת אמנות או כמפגן של מגיש שירים נדיר באיכותו, הוא רחוק מלהרשים.

לאמברט, לעומתה, השאיר את חידושי השירים מאחור וגייס נבחרת כותבים, ביניהם ליידי גא גא ולינדה פרי ומקס מרטין וג'אסטין הוקינס מ"דה דארקנס" המפורקים, מאט בלאמי מ"מיוז" וריוורז קוואומו מ"וויזר" - שמות שמעידים על האופן בו לאמברט חושק בפופ גיטרות עדכני. את עיקר ההפקה הפקיד אצל רוב קוואלו שהתפרסם בעיקר עם גרין דיי.

פצצת אנרגיה אדירה

מצד אחד, אין כאן אף קלאסיקת רוק עתידית, שום שיר שיכניס את לאמברט לשמי הנצח בהם מככבים גיבוריו כמו דיויד בואי, מארק בולאן ופרדי מרקיורי. אבל יש פה המון רעש פופי נוצץ, שכן משמש פלטפורמה הגונה למנעד הקולי ובעיקר לאנרגיה האדירה של לאמברט.

הוא זמר כמעט כל יכול, שלהבדיל מבויל ניחן גם בשלל איכויות כוכביות נוספות. לטעמי החשובה שבהן היא תאוות החיים שקורנת ממנו, זו שגורמת גם לשיריו הבינוניים להישמע כמו חגיגות שכדאי להצטרף אליהן.

לאמברט אולי לא שר קאברים, ואף השתתף בכתיבת כמה מהשירים, אבל הוא עדיין נשמע כמי שבעיקר הגיע על מנת לבדר. ומרוב דאגתו לספק דרמות וריגושים ושיאים בלתי פוסקים, הוא מוותר על העומק, ועל כל תגובה אחרת לנוכחותו הקולית מלבד "וואוו" ראשוני אבל שטחי.

אלבום הבכורה שלו מציג אותו עדיין יותר כבדרן מאשר גיבור רוק. זה לא בהכרח רע, זה רק אומר שרוב הזמן הוא קרוב יותר ללהקות כמו "דה דארקנס" ו"הסיזר סיסטרס" ולאמן כמו מיקה, כלומר לאנשים שעיקר הצלחתם נבעה מצטטנות וממיזוג של השפעות. והוא עדיין רחוק מאוד מלהיות משהו שהינו מקור, כמו בואי או קווין או כמו אלביס פרסלי, שאליו הושווה במהלך עונתו הטלוויזיונית.

למרות אלבומי הבכורה הלא מסעירים, בויל ולאמברט, ביחד ולחוד, הם בכל זאת התופעה המוזיקלית הכי בולטת בשנת הפופ המסתיימת, והם זמרים טובים מדי מכדי להיעלם. השאלה הגדולה היא האם יוכלו גם להתקדם. האם יום אחד יהיו באמתחתם גם שירים שיהיו בעלי נפח לא פחות גדול מזה של הדיונים החברתיים-תרבותיים סביבם.