צהובים זה לזה

הייתי יכול לפתוח ולומר שאנחנו חייבים לא מעט לסדרה הזאת, אולי הסדרה הקומית החשובה ביותר בדורנו, בוודאי הסדרה המונפשת המפורסמת ביותר בכל הזמנים, אבל יהיה זה לא הוגן כלפי העונה שתיפתח הערב לראשונה לצופה הישראלי: "משפחת סימפסון" או "הסימפסונים" אם להישאר נאמנים לשם המקורי, היתה ונשארה ראויה לצפייה בזכות, ולא מתוך הומאז' לענקית הז'אנר.

על אף שהעונה החדשה שתשודר הערב היא ה-15 במספר, הרי שהסדרה הזאת הולכת כבר שני עשורים אחורה, אל הימים האפלים של 12 שנות שלטון רפובליקני בארצות-הברית. כשאני אומר "אפלים" אני לא מתכוון למשטרה חשאית ובתי כלא של אסירים פוליטיים, אלא לדברים גרועים אחרים כמו "מי הבוס" (סיפור אהבתם הבין-מעמדית של טוני האיטלקי ואנג'לה הוואספית) ו"משפחת קוסבי" (שתיארה את חייהם של בני משפחת הרופא השחור, קליף האקסטבל, ותיזכר לעד בזכות ליסה בונה, בתו הבכורה בסדרה).

אולפני הטלוויזיה ישרו את שורותיהם לימין, ומשפחת סימפסון, בזכות היותה מצוירת, פשוט חמקה מתחת לרדאר שלהם. זו לא היתה הפעם הראשונה שבה דבר כזה קורה: כבר כשבא נתן להוכיח את דוד המלך על מעשה אוריה החיתי ובת שבע, הוא ממשיל לו משל על "כבשת הרש". מאוחר יותר היו אלה פונטיין, איזופוס, קרילוב ואחרים שצלפו במשטרים ובשחיתות דרך האנשה של בעלי חיים.

האנימציה היא הגלגול החדש של הז'אנר: מסרים שלא היו עוברים בשום סדרה אחרת שכוכביה הם בשר ודם, גרמו למאות מיליוני אמריקנים להתגלגל מצחוק כשהפאנצ'ים הגיעו מפיהם של הומר, מארג', ליסה, בארט ומאגי. חלק מהם הצליחו להבין אפילו שהבדיחה היא בעצם עליהם.

אמנם במשך השנים צמחה הסדרה הזאת לממדים של אייקון תרבותי (במקרה ראיתי אמש את "אינסטינקט בסיסי" מ-1991, הפסיכיאטרית הרוצחת מחזיקה את מפתח ביתו של מייקל דאגלס, הלוא הוא הבלש ניק, על מחזיק מפתחות בצורת בארט סימפסון), אירחה את המפורסמים שבמפורסמים לדובב בה תפקידי אורח ופינתה את ראש החץ החתרני לסדרות אנימציה פרועות בהרבה כמו "איש משפחה" למשל.

אנימציה זה לא רק מיקי מאוס

בישראל הז'אנר הזה לא הצליח להכות שורשים, אולי מפני שאנחנו מתייחסים כאן לאנימציה בשם הגנרי "מיקי מאוס" ואולי מפני שאנחנו ממהרים לתייג כל ניסיון סאטירי-חתרני כ"שמאלני". "מ.ק 22" הנפלאה היתה אמורה לבשר את פריחת הז'אנר בעברית, אבל נותרה על המדף - דוגמה בודדת לסחורה משובחת שאין לה כאן הרבה קונים (גם "סלבס" טובה מאוד, אבל היא עוסקת בעיקר בטפל, ופחות בנושאים בוערים). מי יודע, אולי דווקא סרט אנימציה כבד ראש כמו "ואלס עם באשיר" יוליד כאן עיסוק רציני יותר בתחום.

בחזרה לאמריקה: משפחת סימפסון התברגנה מעט, אולי התעדנה (או שאנחנו הפכנו לגסים יותר), אבל לא איבדה את החדות הסאטירית שלה: בסרט הקולנוע מלפני 3 שנים, ראינו את ארנולד שוורצנגר בתור נשיא נלעג, אבל עוד לפני שהספיקו יפי הנפש לחייך מאוזן לאוזן, הציג הסרט את סיוט העתיד בחיבור בין שיטות טוטאליטריות למסרים של איכות הסביבה, שלא לדבר על הניו-אייג' שזכה לטיפול מלעיג במיוחד.

הפסקה האחרונה עוסקת בנושאים שהיו יכולים לגרום לחלק גדול מהצופים לסלוד עוד בטרם נראה פריים אחד על המסך, אבל סוד נוסף של הסימפסונים הוא הרב-שכבתיות של הסדרה: היא נגישה כמעט לכל גיל ולכל רמת השכלה: אפשר ליהנות מהנפשה מוצלחת ומדמויות שקל לחבב ואפשר ליהנות מחיצים כמעט בלתי נראים שמיועדים לקהל משכיל שמצליח להבחין באירוניה הקלה שנחבאת כמעט בכל סצנה.

הטור מתקרב לסיומו, ועוד לא נגענו בעוד קסם של הסדרה: העובדה שהדמויות בה אינן מתבגרות. מצד אחד, זהו יתרונה של הסדרה המונפשת על סדרה עם שחקנים בשר ודם, מצד שני, זה מכריח את הכותבים להתאמץ יותר: הרי הצופה לא יכול להתחבר לשינויים שעוברים על הדמות, אלא רק לפרק ספציפי: לסדרה המצוינת הזאת אין בעיה להישאר מוערכת בכל פעם על בסיס הפרק האחרון שלה.