בכר נגד בכר

להחלפת היו"ר בדיסקונט, יש מן המשותף עם ההחלפה הקודמת של יו"ר שנעשתה השנה, בבנק הפועלים. בשני המקרים היו"ר המכהן לא רצה לעזוב ונאלץ להתפטר לאחר לחץ חיצוני. במקרה של הפועלים הלחץ היה של הרגולטור, בדיסקונט היו אלה הבעלים. בשני המקרים היו"ר הנכנס נחשב לאדם עם אינטגריטי המקורב לירושלים, ובשניהם מדובר באדם חסר ניסיון קודם בניהול פירמות בסדר גודל של בנק עם אלפי עובדים. כהערת שוליים ניתן לציין כי אחרי שבכר יכנס לתפקידו יהיו הבכירים ביותר בכל הבנקים הגדולים (למעט הבינלאומי), יוצאי משרד האוצר.

בכר מקבל לידיו קבוצה בנקאית המתנהלת כקונפדרציה של שבטים ידידותיים, אך כאלה שלא בהכרח משתפים פעולה זה עם זה. הוא יהיה יו"ר בנק שכבר שלוש שנים מחמם מנועים על המסלול אבל לא מצליח להמריא, שבעלי השליטה שלו נבחנים בשבע עיניים על ידי הרגולטור, ושוועד העובדים שלו בוחן בחשדנות את ההנהלה.

"אני אומר לד"ר בכר כבר עכשיו, עדיף שלא תגיע לבנק. אל תגיע בכלל למגדל ברחוב יהודה הלוי", אמר לאחרונה בראיון ל"מעריב" בכר אחר, ריקי בכר - יו"ר ועד העובדים המיליטנטי של דיסקונט. וזה, כמובן, לא המכשול היחיד שעומד בפני היו"ר החדש. לפניכם, אם כן, האתגרים העיקריים שימתינו לו.

ההון האנושי: בכר נגד בכר

בדוחות הכספיים של הבנקים הנתונים המתייחסים לעובדים ולעלותם מופיעים תחת הכותרת "הון אנושי". לא פלא, דרוש הון רב כדי להעסיק בנקאים, ודיסקונט אינו יוצא דופן בעניין הזה. הרנטה העודפת שמייצרת פירמה מתחלקת באופן נורמלי בין שלושה שחקנים: עובדים, מנהלים ובעלי המניות. בבנק אליו ייכנס בכר, מאזן הכוחות נוטה בבירור לטובת העובדים.

דיסקונט סובל מזה שנים מיחסי יעילות נמוכים כששכר עובדי הבנק ותנאיהם משופרים מאוד, עדות לעוצמתו של יו"ר הוועד, ריקי בכר. עופר וזהר בחרו שלא להתמודד באמת עם בכר. פה ושם היו הבלחות, אבל כמדיניות הם קנו שקט תעשייתי בהרבה כסף, כשבעיות היסוד נותרו לא פתורות.

השכר הממוצע ברוטו בבנק הוא 16.5 אלף שקל בחודש, ועלות השכר היא 27 אלף שקל בחודש. הבעיה אינה רק כמות העובדים אלא מבנה השכר תלוי הוותק. ההתפלגות הדמוגרפית של העובדים מראה כי למחצית מהעובדים יש ותק של מעל 25 שנים, רובם בני יותר מ-50. עובדים רבים מרוויחים שכר ממוצע בעוד שכבה של עובדים ותיקים (לא בהכרח מנהלים) מרוויחה הרבה יותר.

בדיסקונט יש שני סוגי עובדים: עובדים מן המניין ועובדים ארעיים. את האחרונים ניתן להעסיק 5-7 שנים, והם מהווים שליש מעובדי הבנק, כמות שאין דומה לה באף בנק. בפברואר האחרון נחתם הסכם עם הוועד שאפשר להנהלה להמשיך ולהעסיק עובדים שסיימו את תקופת העסקתם כארעיים, לתקופה בלתי מוגבלת בזמן ובאותם תנאי העסקה, במידה שהוועד יסכים לכך. ההסכם העניק לבכר עוצמה פנים ארגונית בלתי רגילה.

ריקי בכר הוא מיליטנטי, ואינו חושש מעימות. הוא יכין ליוסי בכר קבלת פנים על מנת לבחון את נחישותו, והיו"ר החדש יצטרך להחליט על דרכו. מהר מאוד הוא יבין שעלות ההעסקה היא משקולת על יכולת הצמיחה של הבנק. האם בכוונתו להמשיך ולקנות שקט תעשייתי או שהוא ילך לעימות עם הוועד? זמן רב לא יהיה לו, הסכמי העבודה בדיסקונט פגים במהלך 2010.

מחפשים מנועי צמיחה: לרבע את המעגל

יחסי היעילות הנמוכים של דיסקונט נובעים מהפלטפורמה הגדולה מדי מול היקפי הפעילות. זה אינו חיסרון בהכרח, מכיוון שניתן להגדיל את הפעילות על בסיס תשומות קיימות, מבלי להגדיל מאוד את ההוצאות. בדיסקונט מבינים זאת מצוין ובשנים האחרונות פעלו באסטרטגיה קמעונאית שהתמקדה בצמיחה וגיוס לקוחות פרטיים. במקביל, לאחר שמכר את קופות הגמל וקרנות הנאמנות, נוצר לבנק עודף הון שאפשר לו צמיחה דו ספרתית במגזר העסקי. מעבר לכך הגדיל הבנק את פרופיל הסיכון שלו והשקיע בקרנות גידור ובאוקראינה.

בדיעבד, האסטרטגיה לא הייתה הצלחה כבירה. מאז 2005 עמדה התשואה על ההון מפעולות רגילות על 7.3%, התשואה הנמוכה ביותר מבין חמשת הבנקים הגדולים, זאת בזמן שדיסקונט היה במרבית התקופה עם הלימות ההון הנמוכה ביותר. אבל זה כבר לא רלוונטי כי המשבר בלם את האסטרטגיה.

דיסקונט נאלץ להתקפל מההשקעות בקרנות גידור וב-KFS (חברת הבת של קרדן הפועלת באוקראינה וברוסיה), הצמיחה באשראי העסקי נעצרה לאור בעיית הלימות ההון, וכשמתחילה היציאה מהמשבר מתברר שלכל הבנקים עודפי הון והם רעבים לעשות עסקים.

בתחום הקמעונאי, סבסוד המשכנתאות והמאבק על עובדי המדינה מול בנק יהב טרם באו לידי ביטוי בשורה התחתונה. זאת בעוד כל הבנקים הלכו בעקבות דיסקונט. התחרות הקמעונאית הולכת ומתגברת והצמיחה הופכת ליקרה יותר ויותר.

האטת מנועי הצמיחה מעמידה לפני בכר אתגר גדול והוא יצטרך לגבש אסטרטגיה חדשה לצמיחה. רצוי כזו שתביא בחשבון קודם כל את צרכי ההון כי בבנק ישראל למדו את הלקח ולא יאפשרו לדיסקונט לצמוח בלי כריות הון מספקות. רק השבוע אמר צורי תמם, מנהל פרויקט באזל 2 בפיקוח על הבנקים, כי "לא ייתכן מצב, שהתוכנית העסקית של בנק הולכת לכיוון מסוים ואף אחד לא מוודא שההון תומך בתוכנית העסקית".

בשטח מסתובבים כמה מהלכים: הנפקת כאל, רכישה בניו יורק, הרחבת מרכנתיל. בכר יצטרך לבנות לבנק תוכנית עסקית יצירתית שתרבע את המעגל. כלומר, תביא אותו לתשואה של 10% ותאפשר לו לחלק דיבידנד שוטף, ובמקביל לשמור על הלימות הון מעל הנדרש. כל זאת בסביבה תחרותית מאוד.

סינרגיה קבוצתית: מכפיל כוח

ולסיום סינרגיה - מילה גדולה שכולם מדברים עליה, אך בפועל קשה ליישם אותה. קבוצת דיסקונט בנויה נכון על בסיס תמהיל מאוזן של חו"ל, ישראל, קמעונאי ועסקי, אבל אינה פועלת כקבוצה בנקאית אלא יותר במודל של כל בנק לעצמו. זהר עשה כמה צעדים בכיוון הנכון, אבל הוא נבלם על ידי פוליטיקות פנימיות, כך שלבכר נותרה הרבה עבודה. השילוב הקבוצתי - ניו יורק, מרכנתיל, כאל ודיסקונט - יכול להיות מנוע צמיחה ומכפיל כוח, ובכר כבר הוכיח באוצר יכולת טובה להתגבר על פוליטיקה פנים ארגונית למען מטרה משותפת. *

מה עם הבעלות?

בכר הוא מינוי של בעלי השליטה בבנק - משפחת ברונפמן ורובין שראן - שנבחר כתחליף ראוי מלב הקונצנזוס. מבחינתם המשימה שלו היא לאחות את פצעי ההדחה הטראומטית של זהר הפופולרי בקרב העובדים, להרגיע את הרוחות בבנק, ולהגיע להבנות עם המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, שהוא ואנשיו מאוד לא אוהבים את התנהלות דיסקונט בשנתיים האחרונות. זו משימה שתפורה על בכר, הנחשב לאדם נוח הנמנע מעימותים.

יחסי העבודה בין בכר לבעלים צפויים להיות נינוחים. יש תרגילים שאפשר לעשות אותם רק פעם אחת והברונפמנים הבינו את המסר. בתוך הדירקטוריון עדיין נמצא יוסף צ'חנובר, האיש של אדגר ברונפמן, שמעמדו רק התחזק, אבל אי אפשר להדיח יו"ר פעמיים. לכן, אם יהיו חילוקי דעות, הרי באופן פרדוקסלי דווקא הדחת זהר נותנת לבכר מרחב תמרון ניכר מול בעלי השליטה.

וכאן מתחילות הבעיות. השליטה בדיסקונט אינה מונוליטית, והבעלים אינם פועלים ברוח אחת. לכל צד בקבוצה, שראן, הברונפמנים, וגם בינם לבין עצמם, סדר יום משלו, כאשר בשנה האחרונה התחזקה מאוד השפעתו של עורך הדין האמריקני, סטיב הרביטס, שהוא המוציא והמביא עבור אדגר ברונפמן. בכר יצטרך אם כך לתמרן בין המחלוקות בתוך גרעין השליטה, כשהבעיה העיקרית שלו תהיה שהם בעצמם לא יודעים מה הם רוצים.

כיום כל המגזר העסקי בישראל מבין באופן לא רשמי, שדיסקונט נמצא על המדף. ישנם גם כמה אנשי עסקים שיודעים לספר על הצעות שקיבלו להיכנס כשותפים לגרעין השליטה. לתוך אי הוודאות צריך להוסיף אלמנט נוסף: כוונת האוצר למכור בחודשים הקרובים 25% ממניות הבנק.

זמן ההכרעה מתקרב. בפברואר 2011 נגמרות חמש השנים מאז הרכישה, בהן אסור לבעלי השליטה למכור את מניותיהם. עמדתו של שראן ידועה, הוא ישמח לממש את מניותיו ולצאת עם הרווח. שראן השקיע בבנק 520 מיליון שקל, וכרגע הוא ברווח על הנייר של 380 מיליון שקל. תשואה של 15% להשקעה של ארבע שנים - לא רע לתקופה הנוכחית. עמדת הברונפמנים לעומת זאת לא ברורה. ברמה ההצהרתית הם טוענים למחויבות חסרת פשרות לבנק ולהיותו "נכס אסטרטגי". מאידך, כשצריך לשים כסף, הם גוררים רגליים.

בשבוע שעבר, אחרי שנה של שיחות, התקדם דיסקונט שלב נוסף בדרך להנפקת זכויות. אבל כבר עכשיו ברור כי גרעין השליטה ישתתף בהנפקה רק בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, וייתכן שאף ירד קלות בשיעור אחזקותיו. כך שהשילוב בין הנפקת הזכויות שמגיעה באיחור רב ורק אחרי שהבנק פתר את בעיות ההון האקוטיות שלו, לבין היקף ההזרמה הנמוך, מעלה תהיות. המשימה של בכר קשה, הוא יצטרך לעמוד כחוצץ בין הבנק לבעלים על מנת לאפשר לדיסקונט, למרות אי הוודאות, להמשיך להתנהל בלי שפעילותו העסקית תיפגע.

ומה עם המנכ"ל?

תוך שנה מרגע כניסתו של בכר לתפקיד, ב-1 בפברואר 2011, יסיים גיורא עופר את חוזה ההעסקה שלו. עופר יהיה אז בן 58, ומאחוריו יהיו עשר שנים כמנכ"ל דיסקונט. האם בעלי השליטה יהיו מעוניינים להאריך את כהונתו? לא ברור, ואצלם כבר אי אפשר לדעת. אם כי אחת הסיבות שהעלו מקורבים לרצון להחליף את זהר, היה ביצוע מדורג של החלפת יו"ר ומנכ"ל.

האם עופר בכלל יהיה מעוניין בקדנציה נוספת? שאלה טובה. הוא עבד כבר עם שלושה יושבי ראש, וכמנכ"ל הוא יסגור עשור שוחק, שכלל שני משברים גדולים והפרטה. קדנציה נוספת תשאיר אותו בבנק אחרי גיל 60, ואם עופר רוצה בקריירה נוספת, יהיה נכון יותר מבחינתו לסיים ב-2011.

החלפת מנכ"ל בכל ארגון, בייחוד מנכ"ל דומיננטי כמו עופר, היא אירוע מסובך עם השפעות רוחב ועומק. הקמת ועדת איתור היא כמעט מובנת מאליה, ובכר יצטרך לנווט את התהליך בזהירות, בעדינות, בשום שכל. כשהוא יסתכל ימינה ושמאלה הוא יראה שבתוך דיסקונט אין מחליף טבעי. בבנק אין ראש חטיבה שהוא דמות מובילה ומשמעותית, כמו ציון קינן בהפועלים ורקפת רוסק עמינח בלאומי. אבל בפריפריה של הבנק יש לפחות שני מועמדים, ראובן שפיגל בדיסקונט ניו יורק, ובועז צ'צ'יק בכאל.

לצ'צ'יק, המוצלח מאוד כמנכ"ל כאל, אין ניסיון בנקאי אמיתי. מצד שני, מי אומר שזה הכרחי? אולי דווקא יכולת ניהולית נטו חשובה יותר? בכל מקרה, קודם שמועמדותו תישקל ברצינות, על צ'צ'יק לחלץ את כאל מהמשברון אותו היא עוברת כעת בפרשת קנסות הסליקה באינטרנט.

שפיגל, שכיהן בעבר כראש החטיבה הבנקאית בדיסקונט, הוא סיפור אחר. הוא בנקאי ותיק, בכיר, מנוסה ומוערך. כאן הבעיה שונה. איפה שפיגל יותר חיוני לבעלי השליטה? כמנכ"ל דיסקונט ניו יורק או כמנכ"ל דיסקונט בישראל? לא מן הנמנע, אומר לנו מקורב, שהמשפחה תעדיף ששפיגל ימשיך בניו יורק.