מקורבים למייסד מרקסטון: "ברוידי חשב שככה מזיזים עסקים"

"אליוט ברוידי מחק אותי מרשימת האנשים שהוא מוכן לדבר עמם ב-16 בספטמבר 2007. זה היה מעמד מביך. הוא טלפן בשעות הערב באותו יום, בעקבות בקשתי לקבל תגובה על תחקיר בעיתון הניו-יורקי "דיילי ניוז", שחשף, בפעם הראשונה, את קשריו לפרשת השחיתות בקרן הפנסיה של עובדי מדינת ניו-יורק, שלימים תביא לנפילתו. אבל אז, כשענני הסערה היו רחוקים וברוידי היה חבר כבוד באצולת הכלכלה הישראלית, הוא נשמע פגוע, ממורמר, זועם, ומעל לכל מוכה תדהמה, עובר אורח שנפצע קשה מפיצוץ של מטען צד עיתונאי. הוא? איך בכלל מסוגל כתב לקשור את שמו לפרשה כזו? כל התנהלותו הביעה שאט נפש וגועל, כמו אדם שדרך על גללים על המדרכה ושמוכן לערוף את ראשו של בעל הכלב הפוגעני.

זה כתוב בדיילי ניוז, אמרתי לו, ואתה לא לבד שם. גם חברות כמו קארלייל (אחת מחברות האקוויטי הפרטי הגדולות בעולם) וקרן הגידור Third Point Capital מוזכרות, ולפני כמה חודשים כתב ניו-יורק טיימס שהתובע הכללי של מדינת ניו-יורק בודק האם קרן הפנסיה של עובדי המדינה מסרה נתחים מהונה לחברות פיננסיות על סמך שיקולים מקצועיים בלבד, או שחלק מהחברות פילסו דרך לכספי הקרן באמצעים פסולים.

זבל, זה הכול זבל, רתח ברוידי, גם כל העיתונים הכלכליים בישראל הם זבל. "גלובס" הוא זבל. רק רכילות מעניינת אתכם. אבל הוא היה מוכן למסור לפרסום הודעה רשמית מטעם מרקסטון בתנאי שלא אדווח על הידיעות במדיה בארה"ב. ההודעה, מתברר, הייתה מריחה. היא לא התייחסה לרוב הנקודות בתחקיר בדיילי ניוז, נקודות שכעבור שנתיים יחתמו את גורלו. אמרתי לברוידי שאשמח לפרסם אותה בצד המידע השאוב מעיתוני ניו-יורק.

ברוידי עבר להפצרות ולתחנונים כאילו חייו היו תלויים בדבר. במשך כחצי שעה הוא לא היה מוגול מלוס-אנג'לס אלא אדם חרד שתהום פעורה לרגליו. הוא טען ש"גלובס" עושה לו עוול נורא, ביקש שאתחשב ורמז שכדאי לי ללכת בתלם שהוא חורש. הוא יפתח דלתות לפני. השבתי לו, שהכול ממילא בחוץ, שהסוסים ברחו מהאורווה, ואיזו חשיבות יש לפרסום ב"גלובס" הקטן אם עיתון מטרופוליטני גדול בניו-יורק פורש אותו מידע לעיני כל. חוץ מזה, ב"גלובס" כבר יודעים, מחכים לכתבה. אתה לא מבין, הוא אמר ובכך נסתיימו יחסי העבודה בינינו, ששיאם היה ראיון בלעדי עמו ל"גלובס", כשנתיים קודם לכן, בו הציג עצמו לציבור בישראל.

"באמת לא הבנת, ואני חושב שאתה עדיין לא מבין", אמר לי השבוע אדם שמכיר את ברוידי היטב. "מהרבה בחינות, יותר אכפת לו מה חושבים עליו בתל-אביב, בירושלים ובהרצליה-פיתוח מאשר מה חושבים עליו באמריקה. הרי הוא בן-בית אצל הגדולים פה. ישראל היא תאוותו, משוש חייו. זה נכון שבעידן של תקשורת אלקטרונית, שבה כל דבר נגיש לכל אחד, מה זה כבר משנה איפה כתוב מה. כל אנליסט בתל-אביב יגיע לסיפור בדיילי ניוז עם כמה לחיצות על העכבר. אבל ברגע שעיתון ישראלי מפרסם מידע שלילי על ברוידי, זה כאילו להכניס לכלוך לבית. זוכר את התכנית על 'העולמות המתנגשים', בסיינפלד? את מה שקרה בעולם ההוא, בניו-יורק, הוא לא רצה להביא לעולמו בישראל. זו אולי תמימות לא-רציונלית, אבל זה ברוידי".

כגודל הגוף, גודל השאיפות

הפינה החמה מאוד ששמורה לישראל בלבו של ברוידי (52) עשויה להיות המפתח להתנהלותו בפרשת קרן הפנסיה בניו-יורק, כמו גם קנה המידה שמנחה אותו. כגודל גופו, גודל שאיפותיו. הוא אדם שחשב תמיד בגדול, לפי עדות אלה שמכירים אותו, ואולי מוסיף לחשוב כך.

אדם, שמתאר את יחסיו עם ברוידי כ"קרובים מאוד", אומר כי האיש רוצה לעשות דברים גדולים. דברים קטנים לא מעניינים אותו, לא נקלטים על מסך הרדאר שלו. כולם היו מסירים את הכובע אם מרקסטון הייתה מסתפקת בגיוס, נאמר, של 200 מיליון או 300 מיליון דולר. אבל לא, ברוידי רצה לשבור שיא. לעשות משהו שיורגש. משהו שידברו עליו. לכן, אולי, התקשה לסגור את חלון ההזדמנויות שפתחה לפניו קרן הפנסיה של עובדי ניו-יורק, חלון שממנו קרצו 200 מיליון דולר נוספים שאפשר היה לשזור בעטרתה של מרקסטון (לפי משרד התובע הכללי של ניו-יורק, מדובר ב-250 מיליון דולר).

"לאליוט פשוט לא התאים לעשות מעשה כזה, לשלם שוחד כמו איזה עבריין", אומר המקורב. "אבל ההרגשה שהוא עושה למען ישראל כנראה גברה עליו. הוא אהב לספר שאריק שרון פנה אליו פעם וביקש שיעשה משהו למען ישראל. אליוט לקח את זה מאוד ברצינות, ובדיעבד קצת יותר מדי ברצינות".

"כפי שאני רואה אותו", הוסיף אותו מקורב, "הדחף להיטיב עם ישראל, לדחוף את כלכלתה, היה חזק אצל אליוט כמו הרצון התמידי שלו לזכות בהכרה ובהוקרה. יחד-עם-זאת, אני לא בטוח שהוא ידע במפורש שהוא עבר עבירה פלילית. זה נכון שהוא הודה במתן שוחד, ואני רק יכול לתאר לעצמי איזה לחץ הפעילה עליו התביעה, אבל, כנראה, בפני עצמו הוא חשב שכך צריך להזיז עסקים. מאשימים אותו שהוא אירח רמי-דרג במלון חמישה כוכבים בישראל. אבל חמישה כוכבים זה הסטייל שלו. כך הוא נוהג בכולם. כך נוהגים במיליה שלו. אם הוא אכן יזם זאת, אולי הוא ציפה שמקבל ההטבות יאמר לו, 'לא, תודה. אני פקיד ממשלתי ואסור לי לקבל מתנות כאלה', וזה לא קרה".

כמובן, הזדרז המקורב לומר, אני רחוק מאוד מלהצדיק מה שהוא עשה. הוא פגע בעצמו, הוא פגע במרקסטון והוא עבר על החוק. ובכל זאת, נראה לי שלו אותו מקורב היה יושב חבר במושבעים בניו-יורק, הוא היה מצביע נגד הרשעתו של ברוידי, למרות שברוידי הודה במתן כמיליון דולר כשוחד לבכירים בקרן הפנסיה, כדי לשכנעם לעשות עסקים עם מרקסטון.

גם מקור אחר, שמתאר את יחסיו עם ברוידי כהיכרות לא הדוקה, הצליח לאבחן את החתירה המתמדת שלו להרשים: "בקלאס", כדבריו, אבל עדיין יש לו צורך להפגין אדנות שקטה. המקור אומר, שברוידי מזכיר לו במקצת בני הזוג סלאחי, המתפלחים המפורסמים לבית הלבן, אלה שהביסו את סדרני השירות החשאי, התחבקו עם סגן הנשיא ביידן והצטלמו עם הנשיא אובמה, לא מפני שברוידי שואף להכיר אנשים "חשובים" (אנשים כאלה משחרים לפתחו ועומדים בתור), אלא מפני שהוא שואף להרשים את החשובים האלה. בשני המקרים זה לא נגמר טוב.

אני יכול להעיד שאני עצמי הייתי סטטיסט נפעם במופע האדנות של ברוידי. הוא הזמין אותי לארוחת בוקר בוושינגטון, כחלק מהראיון עמו ב-2005. ציפיתי לארוחת בוקר במסעדת המלון, מהמובחרים בעיר, כמו הארוחות עם עשרות מנכ"לים, יו"רים, דיפלומטים ואחרים שעמם נפגשתי במרוצת השנים. אבל לברוידי היו תכניות אחרות. הנה מה שכתבתי בעקבות אותה פגישה, כמבוא לראיון: "בחדר האוכל בסוויטה רוויית מותרות במלון הפאר סיינט רג'יס, כמה דקות הליכה מהבית הלבן, פותח אליוט ברוידי את הבוקר עם מיץ עגבניות וסלט פירות עתיר אוכמניות, בלי לגעת בבייגלס. מסביב מרחפים חרישית שני מלצרים במדי שרד, שיודעים איך להיבלע ברקע. בהמשך מצפות לו פגישות עם פקידי ממשל רמי דרג".

"אפילו לא גינוי בלחישה"

אם נפילתו של ברוידי מכה הדים בישראל, היא התסיסה גלי צונאמי בעולמות האחרים שלו: במפלגה הרפובליקנית ובקהילה היהודית בארה"ב. הדבר המעניין הוא, שבשני היקומים האלה לא שומעים כמעט גינויים, אולי מפני שבשניהם לא אוהבים לנשוך את היד שהאכילה את תושביהם.

צריך לזכור, כי ברוידי אינו רק פעיל במפלגה הרפובליקנית, לא רק תורם (גדול מאוד), אלא גם בשר מבשרו של הממסד הרפובליקני, דמות מרכזית במפלגה ששיעור התמיכה בה בקרב היהודים בארה"ב נע סביב 30%, בהשוואה ל-70% במפלגה הדמוקרטית. הוא היה יו"ר הוועדה הפיננסית הארצית של הוועד הרפובליקני הלאומי וידיד אישי של ג'ורג' בוש הבן. נדיבותו הרקיעה לרום כה גבוה עד שהוא זכה בתואר סופר ריינג'ר בצוות מגייסי התרומות של בוש, תואר כבוד חצי רציני, חצי היתולי, שמוענק למי שתרם יותר מ-300 אלף דולר.

ב-2006 אירחה משפחת ברוידי את משפחת בוש בווילה המפוארת שלה בבל-אייר, אחד מהרבעים היוקרתיים בלוס-אנג'לס. זה השתלם לכולם. מיליון דולר גויסו באותו ערב לקופת המפלגה הרפובליקנית, וברוידי הצטרף למועדון הקטן והיוקרתי מאוד של אנשים שארחו נשיא אצלם בבית. וזה לא הכול. בוש הציב אותו בדירקטוריון של קנדי סנטר (ברוידי חובב בלט), מינה אותו למועצה המייעצת למשרד לביטחון המולדת, והזמין אותו לארוחת ערב ממלכתית בבית הלבן לכבודו של ראש ממשלת איטליה, סילוויו ברלוסקוני.

הקואליציה היהודית הרפובליקנית, שברוידי הוא אחד מעמודי התווך שלה, החרישה דום. אף לא מילה על הבן היקיר לה. קריאות טלפוניות חוזרות ונשנות למשרדו של מאט ברוקס, ראש הקואליציה, שציינו את נושא השיחה המבוקשת, לא הניבו מענה חוזר.

הוא הדין במגרש הביתי של ברוידי, בקצה האחר של היבשת. הס. כפי שכתב רוב אשמן בג'ואיש ג'רנל, העיתון הגדול בקהילה היהודית בלוס-אנג'לס רבתי: "אפילו גינוי ציבורי בלחישה לא נשמע בעולם הקהילה היהודית, קהילה שברוידי קשור אליה בקשר פומבי. הוא תורם גדול למגבית היהודית המאוחדת, לפדרציה היהודית של לוס-אנג'לס, לאגודה האמריקנית למען חיילי צה"ל. הוא חבר בדירקטוריון של אוניברסיטת דרום קליפורניה ובדירקטוריון של בית הלל (מרכז הסטודנטים היהודיים באוניברסיטה זו), והוא אחד הפעילים המרכזיים בלשכת המסחר ישראל-אמריקה, שלא לדבר על מרקסטון".

"ברוידי נראה איש נחמד, ואנו יודעים שהוא נדבן גדול... אני יכול להבין מדוע אף לא אחד מהמנהיגים של המוסדות הללו היה מוכן למתוח ביקורת פומבית על ברוידי מיטיבם. אבל, באמת, מישהו צריך לעשות זאת", כתב אשמן. "הבעיה גדולה יותר מאשר אדם אחד. הסיפור אינו על ברוידי או על הארגונים שהוא תמך בהם. הסיפור הוא כיצד למנוע הונאות ועבירות כאלה בעתיד. הסיפור הוא כיצד לחזק את הסטנדרטים הקהילתיים שלנו כדי להבהיר שהתנהגות כזו אינה קבילה".

סימני התנערות ראשונים

ובכל זאת, יש סימנים להתנערות פומבית מברוידי או לפחות מכספיו. בעשור שחלף, תרמו ברוידי ואשתו, רובין רוזנצווייג, לשעבר בכירה באולפן קולנוע בהוליווד, כמעט 900 אלף דולר למועמדים בבחירות למשרות ציבוריות בקליפורניה. עכשיו אנו עדים למסע חפוז של מקבלי הכספים להיפטר מהמתנות. מועמדים למשרות מושל המדינה, התובע הכללי, נציב הביטוח ורבים אחרים. כולם מכריזים שתרומות ברוידי ייתרמו לצדקה מפני שהכסף נגוע. מבחינת ברוידי, שהקדיש את חייו לטיפוח דימוי של גביר העיירה, נדבן-על וממליך מלכים מאחורי הקלעים, באמצעות הצ'קים שלו, זה צריך להיות עלבון צורב במיוחד, ועדיין לא דיברנו על ארבע שנות מאסר, עננת העונש המרבי שמרחפת מעל לראשו, שידרבנו אותו לזמר ככנרית באזני חוקריו. אבל ההשפלה הזו היא סיפור אחר.