מסחורה לוהטת לחברה גוססת

אם יש דרך אחרונה לחברות קורסות לידקום כבר עשתה חלק משמעותי ממנה. החברה עברה באולמה של השופטת המחוזית ורדה אלשיך, מונה לה כונס נכסים וזמן קצר אחריו גם מפרק; בעלי האג"ח הבינו שהפרידה מכספם, 120 מיליון שקלים, בלתי נמנעת; וגם הבנקים - בחריקת שיניים - קולטים שמחיקה בסך מאות מיליוני שקלים קרובה.

אם לא יהיו הפתעות גדולות של הרגע האחרון (ויש ניסיון לארגן אחת), בעוד שבועות מספר תשלח לידקום הביתה כמעט אלף עובדים, רובם ככולם לא ישראלים, ותפסיק להתקיים.

קריסה של חברה אינה עניין נדיר במיוחד לאחרונה, אולם הסיפור של לידקום בכל זאת יוצא דופן. רק לפני זמן קצר היא הייתה חברה שעל השליטה בה התגוששו כמה מהמשקיעים הבולטים ביותר בישראל - החל באילן בן דב (אז בעל השליטה בטאו תשואות), עבור בישי דוידי (מייסד קרן הפרייבט אקוויטי פימי ומנכ"לה) וכלה בגרשון זלקינד, אחד מאנשי העסקים הוותיקים במשק ובעל השליטה באלקו החזקות.

האם הקריסה אומרת משהו על יכולת הניבוי שלהם? קשה לקבוע חד-משמעית, שכן המשבר העולמי טרף את הקלפים. עם זאת, עדיין יש בסיפור של לידקום לקח לכל הנוהים אחר מגע המידאס של שמות בולטים בכלכלה הישראלית.

האקזיט הראשון

לידקום נולדה מתוך קבוצת התקשורת Fore Group של האחים משה ואלי שושן וגד ודב סלוק (לשעבר קבוצת אלגדקום) במטרה לספק תשתיות לרשתות תקשורת סלולרית, בעיקר למפעילים בשווקים מתעוררים. הביקוש האדיר לפתרונות סלולריים בשווקים אלה עשה עבור החברה חלק משמעותי מהעבודה, ומהר מאוד היא התפרסה בעשרות מדינות ברחבי העולם - מאפריקה, דרך צפון אמריקה ודרומה, ועד באירופה.

ההצלחה באה לידי ביטוי בהנפקה ראשונית בשוק ההון הבריטי באביב 2005, לפי שווי 58 מיליון דולרים ומחיר מניה של 32 פני. בחלוף הימים, והודות לשנות הגאות, נסקה המניה למחיר שיא של 90 פני, ששיקף לה שווי בסך 150 מיליון דולרים.

שנה אחרי ההנפקה החליטה קבוצת אלגדקום לבצע אקזיט, מכרה את אחזקותיה בלידקום (42%) תמורת 53 מיליון דולרים, והותירה את החברה יתומה מבעלי שליטה, כפי שלידקום עצמה דאגה להדגיש בדוחותיה. זה לא מנע ממנה לבצע באנגליה הנפקה שנייה ולגייס 23 מיליון דולרים. ואם לא די בכך, נדבקה החברה בחיידק האג"ח הקונצרני, ובשלהי 2006 גייסה 120 מיליון שקלים ממשקיעים מוסדיים בארץ.

החגיגה לא נמשכה לאורך זמן. בתחילת 2008 קרסה מניית לידקום, וכך נוצרה בחוגים מסוימים התחושה שמדובר במעין סינדרלה של שוק ההון שרק מחכה לנשיקה מבעל שליטה כדי להתעורר. בשלב ראשון החלו כמה גורמים, וביניהם דוידי, בן-דב וזלקינד, לאסוף מניות. לקו הסיום של ההשתלטות הגיעו שניים - זלקינד וקרן הגידור הבריטית Old Lane.

זלקינד הסכים לשלם 28 פני למניה, והודיע (דרך אלקו החזקות) על כוונתו להזרים ללידקום עד 167 מיליון שקלים תמורת 40% מהמניות. Old Lane הבריטית הציעה 31 פני.

מקורבים לחברה מספרים כי מנכ"ל החברה דאז, אריק אלקלעי, העדיף את זלקינד. אלקלעי, לפי המקורבים, הבין שהחברה לא תוכל להתבסס רק על פריסת רשתות סלולריות. זלקינד התאים לאלקלעי שכן לאלקו החזקות, שנסחרת לפי שווי של 1.2 מיליארד שקלים, יש פעילות בינלאומית באמצעות חברות הבת השונות. אלקלעי וזלקינד האמינו כי הפריסה הבינלאומית של לידקום (שפעלה אז בכחמישים מדינות) תסייע לאלקו החזקות למנף את פעילותה הבינלאומית, אך דירקטוריון לידקום חשב אחרת.

מי שהוביל את ההתנגדות היה צבי לימון, שמחזיק כיום בשיעור של 7.4% מהון לידקום דרך קרן ההשקעות Rimon Investment. לימון, בנו של מוקה (מרדכי) לימון, ממפקדי חיל הים בעבר, הוא מאנשי העסקים המסתוריים בארץ. מלבד השקעתו בלידקום, הוא נמנה גם עם בעלי המניות בחברת הטקסטיל תפרון (שגם היא נקלעה לאחרונה לקשיי נזילות), ואולי בגלל השקעותיו הכושלות הוא שומר על מרחק מהתקשורת. לימון נכנס להשקעה בלידקום לפי מחיר 45 פני למניה, והמחיר שהציע זלקינד - 28 פני - לא היה מקובל עליו.

זלקינד, שכבר ראה דבר או שניים בחייו, הבין את הרמז, נסוג, ונותר עם אחזקה של 12% בקירוב (שאותה אסף בשוק ההון) ועם הפסד "על הנייר" שבקרוב יהפוך להפסד בפועל, של 40 מיליון שקלים בקירוב. זמן קצר אחר כך נמשכה גם הצעתה של הקרן הבריטית, ולידקום נשארה לבד.

המנהלים ברחו

הבעיות של לידקום לא נבעו רק מיתמותה. מתוך כוונה למצות את הביקוש האדיר לפתרונות סלולריים בשווקים מתעוררים, התפרסה לידקום ביותר מדי מדינות, בזמן קצר מדי, וללא בקרה ראויה על מבנה הוצאותיה. לידקום הקימה כמעט שבעים חברות בת בשווקים השונים שבהם פעלה, וביניהם צ'ילה, ברזיל, אל סלבדור, קפריסין, ונצואלה, בוליביה, גואטמאלה, ועוד ועוד. הרצון לכבוש את העולם בא לידי ביטוי גם ברכישת החברה הצרפתית Ytelcom, שהייתה אמורה לתת ללידקום דריסת רגל במדינות דוברות צרפתית במערב אפריקה. לידקום שילמה עבורה 16 מיליון דולרים בקיץ 2007, אך לפי ההערכות, ביצועי Ytelcom היו רחוקים מהציפיות שנתלו בהם.

וכך - ללא בעל בית, עם הנהלה שלא רואה את הדברים עין בעין עם הדירקטוריון, עם רכישה לא ממש מוצלחת, ועם משבר כלכלי חריף שהקשה על הלקוחות לשלם - התדרדרה לידקום במהירות. בתחילת השנה שקעה לידקום בקשיי נזילות חמורים שהקשו עליה לשלם את תשלומי הריבית והקרן למחזיקי האג"ח. ביולי התפטר המנכ"ל אלקלעי, והוא לא היה הראשון. שדרת הניהול של לידקום התפרקה עוד קודם לכן: לא פחות משבעה בכירים בחברה עזבו בפרק זמן של חודשים בודדים. גם אם רשמית הם לא יודו בכך, היה ברור שמנהלים אלה חשו שהספינה טובעת.

עופר בלוך, שמונה למנכ"ל במקום אלקלעי, הבין כי נמוכים הסיכויים להבריא את החברה, ופרש לאחר שלושה חודשים לטובת משרת מנכ"ל נייר חדרה. דירקטוריון החברה, ובראשו היו"ר איציק אנג'ל (שגם לא היה ממש מיודד עם אלקלעי), הרים גם הוא ידיים, והתפטר לפני כשלושה שבועות יחד עם שאר חברי הדירקטוריון.

ללידקום יש סיכוי אחרון. ביום שלישי הגיש לביהמ"ש עו"ד עופר שפירא, שמונה לכונס החברה, תוכנית להבראת החברה כדי שתוכל לתפקד כ"עסק חי". במסגרת הבקשה מבקש שפירא ליטול אשראי חדש של 2 מיליון שקל. גם אם ייתן ביהמ"ש את אישורו לתוכנית, חזרתה של לידקום לפעול כ"עסק חי" לא תהיה קלה.

כך או אחרת, במבט לאחור, הנהלת לידקום והדירקטוריון שלה יכלו לנקוט מהלכים שאולי היו מצילים את החברה. המרכזי שבהם הוא הכנסתו של גרשון זלקינד להשקעה בחברה. ההון שזלקינד היה מזרים היה מאפשר לחברה להחזיק את הראש מעל למים לזמן יותר ארוך, ואולי היה מונע גם את ההתגוששות מול בעלי האג"ח.

לא פחות חשוב מכך הוא המאבק מול הבנקים - לו זלקינד (או איש עסקים מוכר אחר) היה בעל השליטה בחברה, בעלי האג"ח והבנקים היו הרבה יותר גמישים. אך הערכות אלה כבר לא יעזרו ללידקום. סינדרלה כבר לא תהיה כאן, ולכל המעורבים נותר רק ללקק את הפצעים ולנסות ללמוד לקח חשוב - כשכולם רודפים כמו עדר אחרי השקעה שנראית אטרקטיבית זה לא אומר שהם בכיוון הנכון. לפעמים פשוט עדיף לעשות סיבוב פרסה ולחזור לאחור.